גרמה לי לשכוח: פרולוג

"אתה יודע למה אתה פה?" היא שואלת, משחקת בשלשלאות הכובלות אותי.
היא נהנתה מזה, היא אהבה להיות זו עם הכוח.
"לא כל-כך אכפת לי." אני עונה לה, ומחייך חיוך שכולו דם וזה הגעיל אותה בדיוק כפי שחשבתי.
היא הייתה יפהפייה, עם רומן מסוכן למדי עם סכינים, ורגשות חזקים מאוד ביחס אליי, שנעו משנאה ולאהבה ולהפך.
היא יכלה לשחוט אותי בלי למצמץ, אך העובדה שבשניות חיי האחרונות אני לא צורח לרחמים, ובכן זה מערער אותה מעט.
הייתי אמור לבכות עד עכשיו, לבקש רחמים מאיזה אל שאני מאמין בו, ולהתחיל משא ומתן עם אלוהים על חיי, אך משום מה, לא כל-כך התחשק לי.
"אתה יודע, כל מה שרציתי ממך הייתה שתסלח לי." היא אומרת ולפתע, ואני מוצא את עצמי מביט ישר אל תוך עיניה, ידיה על לחיי, והיא כל-כך קרובה שאנחנו נושמים את אותו האוויר.
אני יודעת שאתם מבולבלים, מה הקשר שלי לנערה מטורפת הזו, ובכן, הקשר שלי אליה היה הכול בשבילי פעם.
אתם מבינים, אהבה היא משחק מסוכן, ואנחנו היינו השחקנים המסוכנים ביותר על הזירה, זה היה ברור שניפגש בשלב מסוים, ומרגע שנפגשנו, ובכן מרגע שנפגשנו, העולם היה זירת משחקים אחת גדולה, היא אהבה את השחקנים ואני את המשחק עצמו.
היינו צריכים להוכיח אחד לשנייה שכל אחד מאיתנו טוב מהשני, בעוד אנחנו מסתירים את אהבותינו האמתיות, ותמיד זה היה תיקו, אני מוכרח להגיד שזו הייתה המלחמה הכי מדהימה שאי-פעם השתתפתי בה.
אך בשלב מסוים, משהו השתנה, זה כבר לא היה אותו הדבר, המשחק הנחמד שלנו, הפך להיות מן משחק של חתול ועכבר, ואם לומר את האמת, לא תמיד היה ברור מי זה מי, עד שנמאס לי והפסקתי, וכפי שאתם רואים זו הייתה הבחירה הלא נכונה.
"לסלוח לך על מה?" קולי סדוק, ואני מתחיל לחשוב שאני לעולם לא אמלט מכאן.
"לסלוח לי על כך שגרמתי לך לשכוח." היא אומרת, ודמעה כמעט בלתי מורשת הפגישה את לחיינו, ולפתע הכל השחיר.
"אתה צריך לסלוח לי, על שלקחתי ממך את כל מה שהיה חשוב." בקושי שמעתי את המילים, ואולי רק דמיינתי אותן ואולי, אולי הן היו מילים מעברי, אולי, המילים הללו הן חלק ממשהו שאני מתחיל להיזכר בו.