גשם

פרק 1:
"בואי נמשיך בסיפור שלנו, יום אחד אמא של קייט בקשה ממנה ללכת לביתם של השכנים ולבקש כמה כפתורים בשביל לתפור שמלה, קייט מאוד התביישה מכיוון שהנער שהייתה 'דלוקה' עליו גר בבית השכן.
היא הלכה בצעדים איטיים וקטנים וראתה שאימה נועצת בה מבטים מן החלון, במבט מחכה… היא הגדילה את צעדיה ונכנסה לבית"
לפתע סבתא שלי הסתכלה בשעונה
"אמה, את תאחרי לבית הספר!"
"אוי נכון!"
עליתי למעלה במהירות, לבשתי חולצה עם פסים, ג'ינס ארוך, מעיל ענקי, כובע צמר וצעיף, אפשר לומר שנראיתי כמו איש שלג, רצתי החוצה וירד גשם זלעפות, כמו כל יום פה, מה שמבאס כי אני צריכה לנסוע על האופניים שלי לבית הספר,
כשהגעתי לבית הספר עמדתי כמעט לאחר! קשרתי את האופניים לעמוד ורצתי פנימה, בדרך נתקלתי במישהו ושנינו נפלנו על הרצפה,
"היי תזהרי!"
"סליחה" אמרתי בלחישה,
"זה בסדר" אמר בהתנשפות,
הוא הסתובב אלי, הנער, היה עם שיער חום ועיניים כחולות, גבוהה עם תווי פנים מושלמים, הוא הושיט לי יד,
"מצטערת שנתקלתי בך, זה לא היה בכוונה, אני מאחרת פשוט"
"מאחרת לאן? היום שבת.."
"מה שבת?! רגע אם שבת מה אתה עושה פה?"
"באתי לקחת ספר ששכחתי"
"אני באתי כי כנראה התבלבלתי ביום"
הוא צחק, צחוק שהרגיז אותי מאוד,
"טוב להתראות" אמרתי ספוגה עד העצם כי שכחתי את המטרייה בבית,
"חכי! אולי אוכל ללוות אותך?"
הסתובבתי אליו כולי עצבנית,
"זה בסדר.." אמרתי בחריקת שיניים,
"באתי לפה באופניים"
"לא נורא, נלך ברגל, אני אסחוב לך את האופניים"
הוא נראה בגילי, גבוה כמוני, נחמד? זה עדיין בסימן שאלה,
"דרך אגב, אני אדמונד אבל את יכולה לקרוא לי אד"
"היי אד. אני אמה" אמרתי לא בחביבות.
"אני לא אצטרך עזרה עם האופניים, אתה יכול ללכת, תודה"
צעדתי לכיוון האופניים שלי במהירות, לא הסתובבתי אחורה,
הוא רץ אחרי והשיג אותי, הוא החזיק באופניים,
"אני מתעקש"
הלכנו שנינו לכיוון ביתי, שברגל מבית הספר זה הליכה של בערך שעה, עם מגושמת כמוני, נופלת מכל דבר.
בדרך, נפלתי פעם אחת והמשקפיים שלי נפלו ונשברו, נהפכתי לחצי עיוורת..
"הושיטי לי יד, אני אראה לך את הדרך"
נתתי לו את ידי, הייתי ללא כפפות והרגשתי את החמימות בכפות ידיו,
"לא פוגשים ילד כמוך בכל יום"
"למה את מתכוונת?"
"בדרך כלל, כולם עסוקים עם הטלפונים שלהם או עם החברות שלהם"
"לי אין חברה ולא טלפון משוכלל"
"אז אתה בסדר" חייכתי אליו, פעם ראשונה,
אני מניחה שהוא חייך בחזרה, פשוט לא ראיתי,
"אה..אמה?"
"כן?"
"איפה הבית שלך?"
"אה..ברחוב אדולס מספר 15"
"אז הגענו"
עלינו שנינו במדרגות,
נעמדתי מול הדלת וגיששתי את המפתח בתיק,
אמרתי לעצמי,
"איך אני אחפש את המשקפיים הנוספים אם אני בקושי רואה, לא נורא אני אסתדר"
"אני יכול לעזור?"
הוא ממש נדבק כמו מסטיק טרי שדרכת עליו,
"אה.. טוב"
הוא פתח את הדלת עם המפתח שלי,
"סבתא?" כנראה שהיא לא בבית,
"המשקפיים אמורים להיות בחדר שלי למעלה"
"שבי בספה אני אעלה"
זה מוזר.. למה שהוא יעזור לי? בדרך כלל כולם מתעלמים..
"הנה" אמר ושם לי את המשקפיים אל העיניים, הפרצוף שלו היה צמוד לפרצוף שלי,
"תודה" אמרתי לו.
"בבקשה"
הטלפון צלצל,
"הלו?"
"הלו? אמה?"
"כן"
"היי מתוקה, זאת סבתא שלך, תקשיבי נתקעתי פה בגשם בפקק, ייקח לי לפחות שעתיים להגיע, יש מרק במקרר"
"אה טוב"
"ביי, אגיע בקרוב"
"ביי סבתא"
הסתובבתי אל אדמונד,
"אני חושב שכדאי שאני אלך"
"אני לא יכולה לתת לך ללכת"
"מה? למה?" עלה על פניו חיוך בקצה השפה.
"ראית את מזג האויר?!",
פתאום התחילה הפסקת חשמל,
"אז עכשיו כנראה שנינו בחושך" אמר
הדלקתי פנסים, עליתי למעלה, ייבשתי את שיערי במגבת והחלפתי בגדים, חולצה ארוכה עם טרנינג וגרביים,
ירדתי למטה וראיתי אותו עומד ליד השידה של הספרים,
"יש לכם מבחר טוב של ספרים"
"תודה, כולם שלי"
"באמת?"
הנהנתי בראשי, אני מאוד אוהבת אותם,
"כן"
הוא התיישב וסימן לי בידו לשבת לצידו,
התיישבתי והוא החזיק את ידי בין שתי ידיו כמו גוזל שהכנף שלו נשברה והוא צריך לטפל בו בעדינות,
"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך בבית הספר?" שאל.
"רוב היום אני בספרייה או בחצר קוראת ספרים מפה" הצבעתי עם ידי על השידה, הוא החזיר את ידי בחזרה אל ידיו,
"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך אף פעם?"
"רוב היום אני בחצר בוהה בעננים, כשזה יום בהיר"
חייכתי אליו, הוא השפיל את מבטו לכיוון ידי.
"אתה רעב?"
"לא זה בסדר"
הטלפון עוד הפעם צלצל,
"אמה, תוכלי לבלות את הלילה הזה לבד? אני לא אוכל להשאר יותר במכונית, אני אשן בבית מלון"
"אה טוב"
נתקתי,
"לילה לבד" אמרתי בשקט ליד הטלפון,
"אני לא לחוץ, מחר יום ראשון חופש, אני אוכל להשאר פה"
"אה טוב" אמרתי בנימת שאלה
הוא קם מן הספה,
"צריך ללכת לישון, כבר חשוך בחוץ"
"באמת? לא שמתי לב"

הכנתי לו מזרון עם סדין וכרית, ליד המיטה שלי בחדר, הוא נשכב והסתובב,
אני נשכבתי במיטה שלי והסתכלתי עליו, באמצע הלילה ראיתי אותו קם ונשכב לידי על המזרון שלי, הוא חיבק אותי, אני די בטוחה שהסמקתי, חבקתי את ידיו ונרדמתי.

בבוקר ראיתי שסבתא עדיין לא הגיעה ואת אדמונד לא בחדר שלי,
"זה בטח היה רק חלום" התאכזבתי.
ירדתי למטה עם פיהוק גדול, ראיתי אותו במטבח, מכין ארוחת בוקר,
"רעבה?"
"מאוד" חייכתי.