דיימונז(שדים)- פרק 18

אני וטד יושבים אחד מול השני ובוחרים אוכל מהתפריט. זה כבר בדייט השלישי שלנו ואני מאושרת מהעובדה הזאת. המלצר בא ואנחנו לוקחים ארוחה זוגית. המלצר הולך ומשאיר אותנו לחכות.
״על מה את חושבת?״, טד שואל אותי
״עד כמה יפה אתה נראה הערב״, וזה נכון. עם השיער השחור והעיניים הירוקות אני לא צריכה יותר.
״גם את נראית טוב״, הוא מחזיר לי מחמאה, ״איך הולך לך בלימודים?״
״כלום, את הכל אני כבר יודעת..״, אני מחייכת אליו
״שמעת את השמועה הזאת ש..״, הוא מנסה להזכר,״ש..אה! שהארוסה המסתורית עומדת להתגלות שבוע הבא?״
״אהה..כן?״, אני שואלת בשקט
״מה זה לא מעניין אותך?״
״לא כל כך״, אניי מנסה להתחמק,״מתי האוכל אמור להגיע?״
״שניה אני ילך לבדוק״, הוא קם, נושק לראשי והולך למטבח.
״מה שלום הזוג יונים?״, אני שומעת קול מאחורי
אני מסתובבת ורואה את דילן,״אה זה אתה״, אני נרגעת
״מי ציפית שזה יהיה איזה ארוס אחד?״, הוא עושה מבט חושב,״נהה״, הוא עושה תנועת ביטול עם היד,״לאיכול להיות…אז מה את עושה איתו?״
״עם מי?״, אני מנסה להבין
״עם הזה שהלך למטבח״, הוא מחייך כשאני לא מבינה
למראה החיוך שלו אני מנסה לא לתת למחשבות שלי לברוח ולטבוע בתוך עיניו הכחולות,״אני יוצאת איתו למסעדה״, אני לא מבינה מה הבעיה.
״אני מדבר בכלליות״, הוא מסביר.
״אהה…אממ..״, אני מנסה להסביר ומוצאת את עצמי חושבת על זה,״אני איתו כי…אני..אהה..זאת אומרת..אממ…״
החיוך שלו גדל,״כבר סיבה אחת להפרד״
״לייל?״, אני שומעת כל מאחוריי
״היי טד!״, אני מסתובבת אליו,״מה קורה עם האוכל?״
״הוא אמור להגיע עוד מעט…״, הוא נראה חשדני,״עם מי דיברת הרגע?״
״סתם מישהו מהכיתה שלי״, אני מתרצת ושמה לב שהוא שוב פעם נעלם בפתאומיות כזאת.
״טוב״, אני רואה שקשה לו להאמין אבל הוא בוטח בי. האוכל מגיע ואנחנו בשקט. כשהוא מנסה לפתח שיחה אני לא זורמת ועסוקה בעיקר במה שדילן אמר.׳כבר סיבה אחת להפרד׳. אני ממסה לחשוב למה אני עם טד. כי אני מחבבת אותו…אבל אולי זה לא מספיק? ובכלל אני חייבת לבדוק מה אני מרגישה כלפי דילן…ועדיין לא מצאתי פיתרון לבעיית האירוסים שלי.
״אני רוצה הביתה״, אני אומרת לפתע
״טוב״, אומר טד, מופתע, ומזמין חשבון. כשהוא מגיע אני מתעקשת לשלם חצי ואנחנו הולכים. הדרך לבית שלי עוברת בשתיקה שהורגת אותי. אחנו נעצרים רחוב אחד לפני הבית שלי,״טוב, כדאי שנפרד כאן״, אני אומרת לו ומקיף אותי בזרועותיו ורוכן כלפיי,״רק נשיקת פרידה״, הוא אומר. אני באה לנשק אותו ואז עוצרת בעצמי. גם ככה אני אצטרך לעשות את זה מתישהו. אני משתחררת ממנו והולכת לאחור,״לא, טד, אני לא יכולה״, אני מנידה בראשי.
״מה את לא יכולה?״
״אני לא יכולה לעשות את זה״, אני מסבירה לו ומנסה לעצור הבכי שלי,״ אני צריכה קצת זמן לחשוב. אני…אני רוצה שעד שאני יידע מה אני רוצה ש…שנפרד״, אני מסתובבת ובאה לרוץ כשאני מרגישה את ידו אוחזת בזרועי ולא נותנת לי ללכת,״לייל״, הוא אומר לי,״תבטיחי לי שלפחות נשאר ידידים! אין מצב שאני מאבד אותך! את..את חשובה לי מכדי שאני אתן לזה לקרות…״, הוא ממשיך לאחוז בידי ומחכה לתשובה. אני לא עונה.״תבטיחי!״, אחיזתו מתאדקת והכאב שבקולו גדל.
״מבטיחה..״, אני אומרת לבסוף והוא משחרר את ידי. אני מתחילה ללכת כשאני שומעת אותו קורא לי שוב. 
״מה?! מה אתה רוצה ממני עכשיו?!״, אני מטיחה בו ומסתובבת אליו.
״שכחת את הפרחים״, הוא אומר ומגיש לי זר פרחים גדול שאני יודעת שבזבז עליו מחסכונותיו. והדמעות זולגות.