דיימונז(שדים)- פרק 33

״לייל…״ סאם אומר לי בקול מתחנן
״זה כל מה שאני רוצה לדעת, סאם״ אני אומרת לו בשקט
והוא לא עונה.
״כמו שחשבתי…״, אני ממלמלת ומתחילה לארוז.
״מה את עושה?״ סאם מביט בי בחוסר אמון
״כמו מה זה נראה?״ אני שואלת אותו ״אני עוזבת״
״לייל,״ הוא אוחז בידי.
״תעזוב אותי,״ אני אומרת לו בשקט ומסתכלת בעיניו.
הוא משחרר לי את הידיים באנחה כבדה.״את מוכנה לנסות להבין אותי?״ הוא שואל בתסכול
״אם תהיה מוכן להבין אותי,״ אני מסיימת וסוגרת את התיק
״לייל, הם לא יתנו לך ללכת״ הוא אומר בעצב
״שינסו אותי״ אני אומרת ולא מבינה מאיפה האומץ. לפתע הדלתות נפתחות ומתוכם נכנסים שלושה אנשים עטויי ברדס. אחד אדום, אחד שחור ואחד תכלת ״הולכת לאנשהו?״
אני מתעלמת מהם ומתחילה ללכת לעבר הדלת כשמשב רוח שעושה בעל בברדס התכלת מעיף אותי חזרה פנימה. אני נעמדת ומנסה ללכת שוב. הפעם בעל הברדס השחור שולח שוט עשוי אש אליי וכורך אותו סביב ידי. הוא שולח עוד אחד וכורך אותו סביב גופי, תוך כדי שהוא משחרר את הראשון.זה כואב לי. הוא מרים אותי באוויר ומסובב. אני מרגישה איך ההכרה שלי הולכת ומטשטשת ויודעת שאתעלם בקרוב. לפתע שוט אש אחר פוגע בבעל הברדס השחור ומפיל אותו ארצה. האש שהחזיקה אותי נעלמת ואני נופלת היישר לזרועותיו של סאם.
״תעזבו אותה״ הוא מסנן בשקט.
הם מגחכים ״ולמה נראה לך שזה יקרה?״
״כי אני אמרתי לכם״ הוא מסנן בשקט ומניח אותה על המיטה.
״תהיה בשקט. אתה בסך הכל תלמיד.״
״ומה אתם? אתם סתם עוד חיילים״
״אולי,״ הם אומרים ״אבל אנחנו חיילים חזקים יותר ממך״ ואני רואה את החיוך שלהם מתחת לברדסים. זדוניים. בעל הברדס התכלת מרים את סאם לאוויר, עד התקרה. ואז עוזב אותו. הוא צונח למטה במהירות ומתנגש ברצפה בקול פצפוץ חזק.
״סאם!״ אני צועקת ונגשת אליו
״נראה שלמישהי אכפת כאן ממנו,״ הם מחייכים אליי שוב חיוכים. ואני לא אוהבת את זה. בעל הברדס התכלת שוב מרים את סאם באוויר ומעיף אותו מקיר אחד לאחר. וסאם נפצע. דם זולג בכל מקום. זולג על גופו. מטפטף על הרצפה.
״תעזוב אותו!״ אני צועקת ומתחילה לבכות.
״תישארי״ אומר בעל הברדס השחור.
״לא״ אני אומרת להם בשנאה
״לא באנו לשמוע את זה״ הוא מחייך אליי
״תמשיך״ הוא אומר לבעל הברדס התכלת ״אכפת לה ממנו״
״תעזוב. אותו. בשקט.״ אני מסננת בשקט ומנסה לכשף את האוויר וליצור כרית אוויר שתפחית את המכה אבל לא מצליחה. אני עייפה מדי.
בעל הברדס השחור מורה לתכלת להפסיק. הוא עוזב את סאם שנופל שוב לרצפה. גונח. 
״סאם!״ אני מתחילה לרוץ אליו אבל לא מספיקה לעשות שני צעדים כשאש יוצרת סביבי כלוב.
״הולכת לאנשהו?״ שואל השחור שוב.
״תעשה את זה.״ הוא אומר לבעל הברדס האדום שעמד עד עכשיו בשקט. מחייך אליי את החיוך שלהם שלמדתי לשנוא.
האדום מתחיל להזיז את ידיו בתנועות כישוף מוכרות לי. ורק כשסאם נעמד בקושי ומתחיל ללכת אני נזכרת. כשפות דם.
סאם נעמד מולי ויוצר סכין מאש. הוא מכוון אותה אליי.
״סאם מה אתה עושה? לא סאם!״, אני צורחת ועוצמת עיניים כשהסכין מתקרבת אליי. אבל היא לא פוגעת. אני שומעת את הצחוק של בעלי הברדסים ואת גניחותיו של סאם. אני פוקחת עיניים בחשש. ולא אוהבת את מה שאני רואה. סאם מכוון אל עצמו את הסכין.
״מה? תתני לחבר שלך למות?״ שואל בעל הברדס השחור והוא והתכלת צוחקים.
אני לא עונה.
סאם מקרב אליו את הסכין עוד ועוד. היא כמעט פוגעת. אני מנסה לכשף את הדם גם. אבל לא מצליחה. אני עייפה מדי. סאם מסתכל עליי במבט מובס. ואני יודעת מה אני יעשה.
״תעזבו אותו.״ אני אומרת ״ אני אשאר.״