דרקוני הכתר-הקדמה

"ביחד עמכם עמדנו שנים רבות, היום הוא היום בו אנו עוזבים. היום הוא היום בו אנו עפים למקום בו לא תוכלו לבקש עוד את עזרתנו. אתם אשמים במותינו. אתם אשמים בעזיבתנו. לא תוכלו עוד למצוא אותנו. לא תוכלו עוד לקרוא לנו. זהו העונש אשר עליו החלטנו. זהו העונש אשר הטלנו עליכם, לאחר שגרמתם למות בנינו ובנותינו. לא הקשבתם לנו, ועכשיו אנו לא נקשיב עוד לזעקתכם."
שבעה דרקונים עמדו זקופים מול אנשי העיר הראשית שבאו לראות את ההצהרה החשובה. הדרקון הדובר היה בצבע זהב ועמד באמצע, בין שני דרקונים בצבע אדום.
"בבקשה, אל תלכו." נשמע קול חלוש מקהל העומדים בגינת הדשא הגדולה והירוקה שליד הארמון.
"אנחנו מצטערים ילד, אין ברירה." אמר הדרקון הזהוב לילד הקטן שהחזיק את בובת הארנב שלו ודמעות נפלו על לחייו הסמוקות.
"אנחנו שבעת דרקוני הכתר שנותרו בחיים לאחר המלחמה. בויילקאפ ואמבר האדמוניים, הארט וגליטנס הירוקים, פרוסט הכסוף, פליים הכחולה ואני ראנוקס הזהוב. נותרנו ארבעה זכרים ושלוש נקבות, אנחנו חייבים לשמור על עצמנו." ראנוקס הביט בילד כל אותו הזמן, מצטער על החלטתו, אבל נחוש בדעתו.
שבעת הדרקונים זקפו את צווארם הארוך והביטו לשמים. הם פרשו את זוגות הכנפיים שלהם בתיאום מושלם מעלה, ובקפיצה אדירה שהרעידה את האדמה הם התרוממו לאוויר.
הילד הסתכל בהם מתרחקים בזמן שכולם הלכו לביתם. לאנשים לא היה כל כך אכפת מעזיבתם של הדרקונים. שלום שרר עכשיו בין הממלכות. הדרקונים לא היו נחוצים עוד.