דרקוני הכתר-פרק 1

סקרלט ישבה בחדר הספרים הגדול שבארמונה. היא הייתה עייפה, ולא היה לה כוח לשיעור ההיסטוריה ולעבודה שהוטלה עליה. היא הסתכלה סביב על החדר הגדול. החדר היה עגול ואת קירותיו מילאו מדפים עד התקרה מלאי ספרים, המסודרים לפי גודל, צבע ושם. השטיח היה בצבע אדום ארגמן ובפינותיו היו קבוצות בד ארוכות בצבע כתום, צהוב וזהב ששיוו לו מראה בוער.
בחדר היה שולחן אחד גדול מעץ ארז חזק, ושני כיסאות מעץ רך יותר, שהיו נוחים לישיבה ממושכת. דלת החדר הייתה גדולה בצבע טבעי של עץ.
צעדים חרישיים נשמעו במסדרון שמחוץ לחדר. סקרלט התעלמה מהם והמשיכה לבהות בחלל החדר. מרפקה היה על השולחן והיא השעינה את סנטרה על כף ידה, בזמן שעיניה החומות סרקו את המדפים, את הרצפה, את התקרה ואת הנברשות.
הדלת נפתחה לשניים, והמורה שלה נכנס. סקרלט נבהלה מעט, אך לא נתנה לו לראות זאת. היא הביטה בו באותו השעמום שהביטה בחדר, לפני שהפריע לה.
"כשצריך ללמוד גם הקירות הופכים מעניינים יותר, לא כך?" שאל אותה המורה בקול שקט ושלך לעברה חיוך קטן.
טון הדיבור שלו גרם לה להבין שזו נזיפה ולא הזדהות. "יכול להיות. אני באמת לא מבינה למה עלי לעשות את העבודה הזו, הרי אני דור העתיד, אני אשלוט מחר. למה עלי לדעת מה קרה אתמול?" היא שאלה בתסכול.
"עלייך לדעת מה קרה אתמול, על מנת שתוכלי לשלוט על המחר באופן הטוב ביותר. עלייך לדעת את האתמול על מנת שתוכלי לשלוט על העם באופן הטוב ביותר, גם על המבוגרים שבהם שחיו אתמול. עלייך לדעת מה קרה אתמול, משום שזאת היסטורית הממלכה שלך, משום שאלה מקרים חשובים על אבותייך. אתמול הם עשו טעויות, שאת תחזרי עליהן מחר, משום שלא למדת על מה שהיה אתמול." אמר בקול כעוס מעט, אך עדיין שקט, וכל אותו העת הביט בעיניה.
"בסדר." היא אמרה בכניעות. היא פתחה את הספר הישן שהעלה אבק וגרם לה להשתעל מעט והחלה לקרוא.
'והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך שרר מעל ממלכות הארץ הזו. אש ועשן, ופיח וצעקה מרה עלו אל השמיים הצבועים בצבע לא מוגדר של מלחמה ועצב. על האדמה לא היה עוד הצבע חום שליט, לא היה עוד ירוק, אלא רק אדום ושחור. לא נראו עוד אבנים, אנשים כיסו אותן בגופותיהם הקרות. רעש חרבות נשמע מכל עבר בשדה הקרב המדמם. המצב נראה אבוד לכל הממלכות …'
סקרלט בהתה בשורות הספר בחוסר אמון. היא לא ציפתה לקבלת סיפור מעניין על היסטוריית הממלכות. היא ציפתה לחומר משעמם שירדים אותה אחרי כמה שורות, אך היא מצאה את עצמה קוראת בשקיקה מילה אחר מילה ולא רוצה להפסיק. עיניה כאילו היו בשמי המלחמה באותה שנה קדומה ורחוקה והסתכלו בקרב המתחולל. היא המשיכה לשורה הבאה בלי לעצור.
'… שאגה נוראה נשמעה ממקום רחוק בשמי המלחמה שמעל ממלכת אופיום, ממלכת האש. ראשי הלוחמים עלו אל השמיים לשניות ספורות, אך משלא ראו דבר חזרו במהירות לקרב. ניצוצות זהובים חלפו בשמים במקומות אקראיים. אחריהם הופיעו גם ניצוצות אדומים, כחולים, לבנים, ירוקים וכסופים. השמים נצבעו בצבעי הקשת, אך הדבר היה יפה יותר מכל קשת. מבין העננים, באופן לא צפוי פרצו להם עשרים דרקונים בצבעים שונים.
שאגות ושיניים חשופות הן הדבר שאפיין את היצורים המיתולוגיים הגדולים. קשקשיהם הקשיחים זהרו גם ללא שמש. אלה הם דרקוני הכתר האגדיים.
אנשי ארבע הממלכות חייכו בהקלה. דרקון זהוב צעד קדימה בשדה הקרב, נזהר לא לדרוך על גופות אנשים. הוא דיבר בקול חזק וברור. קול מתון וחכם, בעל ניסיון חיים רב. זה היה קולו של מנהיג אמיתי. "אנשי הממלכות, הגענו הנה בשל קריאת המתים, קריאה לשלום ביניכם, קריאה לערבות, לאחווה ולשקט. קריאה שאנו, דרקוני הכתר, מצאנו לנכון להיענות לה. אתם אנשים כפויי טובה, יוצאים למלחמה על כל שטות. די למלחמה. די לעריצות. חיו בשלום ובשקט, שמרו על ילדיכם ועל אהוביכם. שמרו על עצמכם ועל חייכם, כי הם חשובים יותר מכל דבר." הדרקון הזהוב, ראנוקס שמו, סגר את פיו והעביר את עיניו בין כל החיים והמתים. הוא שתק. חיכה למפצה פה של אדם הרודף אחר המלחמה. והסבלנות השתלמה. מבין האנשים החיים יצא אדם גדל גוף בעל צלקת לאורך כל זרועו. דם זו משפתו הדקה ודם קרוש נמצא על רקתו.
"אני קראתי למלחמה, בשל אונס בתי ואשתי. אני קראתי למלחמה בשם אהוביי. אני קראתי למלחמה בשל המלחמה. כי לא אסבול עוד את התנהגות הממלכות האחרות."
"אתה אדם טיפש וחסר דעת, אותך היה צריך להרוג מזמן. את תשוקתך למלחמה לא תחווה עוד, אלא באדמה מלמטה. את אהוביך לא תראה עוד, אלא מבעד לדמעותיך, את חייך לא תרגיש עוד, אלא מבעד למותך." אמר ראנוקס ופתח את פיו. אש יצאה מגרונו של הדרקון. אש חמה שיכלה לשרוף את כל האנשים בשדה הקרב, אך היא הייתה מכוונת היטב אל האדם אשר פתח במלחמה. האדם הזה, רמולד היה שמו, לא נראה עוד. לעפר הפך וברוח התפזר.
"זה העונש על פתיחת מלחמה חסרת תועלת, למען יראו ויראו, הפיצו זאת. את המלחמה לא תפתחו עוד. על הסכמי שלום חתמו. שלא תביאו אותנו לפה שוב, לא נהיה רחמניים…"
סקרלט הפכה עמוד וראתה משהו על בניית ארמון אופיום. "מה זה?" היא שאלה בהפתעה."
"מה זה מה?" שאל אותה המורה שישב בכיסא השני וקרא ספר עב כרס בצבע כחול.
"איפה ההמשך? מישהו קרע אותו." היא אמרה בתסכול. היא כל כך רצתה להמשיך לקרוא.
"סקרלט, זאת עבודתך זוכרת? עלייך להמשיך את הסיפור בעצמך, היות שמישהו קרע את המשך ההיסטוריה."
"אבל אני רוצה לדעת מה באמת קרה." אמרה בפרצוף עקום.
"לכי לשאול אנשים, ראי מה הם יודעים." אמר המורה וחיוך ממזרי עלה על פניו המקומטות מעט. שיערו הלבן נפל על עיניו הכחולות הקטנות והוא קם מכיסאו ויצא מהחדר. משאיר אותה מתוסכלת ומופתעת מסופה המהיר של ההיסטוריה המעניינת שגילתה.