דרקוני הכתר- פרק 10

10.
גוון עמדה מול מיטתה המסודרת, כאשר תיק טיולים מונח עליה, ולידו מפוזרים בגדים, עששית, בשר מיובש, לחם, מעט תחבושות וחוט ומחט.
היא ניסתה לחשוב מה עוד עליה לקחת איתה למסע למציאת דרקוני הכתר.
פחד אפף את מוחה. ההיגיון דיבר אליה ונלחם ברגש. היא כל כך רצתה למצוא את דרקוני הכתר, אך ידעה בוודאות שסיכוייה קלושים.
"איך אישה צעירה שהולכת לבדה תוכל למצוא את דרקוני הכתר שנעלמו לפני שנים רבות כל כך? בעיקר אחרי שאנשים רבים ניסו למצוא אותם ללא הועיל, ורבים מהם מתו תוך ניסיון."
היא נאנחה בשקט ומילאה את ראשה בתמונת אחיה. תומאס התנהג מוזר כל כך. כאילו משהו השתלט עליו.
היא הכניסה במהירות את הדברים אל תוך התיק הקטן והסתכלה על השידה הנקייה ליד מיטתה. ספר ההיסטוריה קרא לה, אך היא לא הייתה בטוחה שעליה לקחת אותו איתה.
בסופו של דבר אופייה ניצח. היא לקחה את הספר העבה וטחבה אותו אל תוך התיק שהיה כעת כבד משרצתה.
היא הרימה את התיק על גבה, פתחה את הדלת וירדה במדרגות.
אביה היה עסוק בחדרו, כך שלא שם לב שהלכה, והמשרתים העדיפו לא לראות לאן היא הולכת.
כשיצאה מהארמון והתרחקה מעט משערי החומה, היא הביטה אחורה, אל המרפסות המפוארות. אל ביתה.
תומאס הביט בה מלמעלה. היא לא הרגישה את אהבתו אליה עוד. עיניו היו מזוגגות ואדומות.
"אני נשבעת תומאס. אני אמצא אותם בשבילך. אני אוציא אותך מהמצב הזה." היא לחשה לעצמה כשדמעות חונקות את גרונה, וכאב חד מפלח את ליבה. מי יודע אם תחזור.
היא הסתובבה והלכה הרחק מהארמון, מפחדת להביט אחורה ולחזור בה. לחזור הביתה.
היער עטף אותה תוך זמן קצר. העצים הירוקים נראו רטובים מעט מהלחות, וטחב מילא את הגזעים.
"הטחב צומח בכיוון הצפון, ועלי להגיע אל ממלכת השמיים הצפונית. אם אעקוב אחרי הטחב, אגיע בסופו של דבר אל ממלכת אליירה." היא חייכה לעצמה בשביעות רצון מהתכנית שהגתה, והחלה ללכת בכוח מחודש בכיוון צפון, בעקבות הטחב.

מארי ישבה על כיסא מרופד ליד מיטתו של דייב הקודח מחום. זיעה קרה מילאה את מצחו החיוור, ועיניו פלבלו בחוריהן.
"דייב.. בבקשה דבר איתי." היא מלמלה בשקט כשדמעה יחידה מצליחה להשתחרר מאחיזתה ונופלת על לחיה.
אנחת כאב נשמעה מכיוונו של דייב, ומארי החזיקה את ידו בחוזקה. "דייב, הכל יהיה בסדר." היא אמרה, עדיין בשקט, אך בנחישות.
היא הביטה החוצה, מבעד לחלון. השמיים היו סגלגלים, והריח שעמד באוויר היה חזק כל כך, עד שגרם לה להשתעל בכל כמה זמן.
"ד.. דרקוני הכתר.." נשמע מלמול לא מובן מכיוונו של דייב.
"דייב, מה אמרת? דבר איתי דייב." נבהלה מארי מקולו המחוספס שבקע מגרונו.
"דרקוני הכתר." הוא אמר בנחישות ונשך את שפתו מכאב מיד אחר כך. עיניו היו פקוחות, כאשר ניתן לראות בהן את הכאב שחש.
"מה איתם?" שאלה מארי בבהלה.
"דרקוני הכתר." אמר שוב, עדיין מביט בה.
"דייב, שמעתי את הסיפור שלך, אתה לא צריך לספר אותו שוב. תנוח." היא אמרה בשקט וניסתה לשחרר את ידה מאחיזתו ולכסות אותו בשמיכה החמה.
דייב לא עזב את ידה והמשיך להביט בה. ממלמל במרץ את שמם של דרקוני הכתר.
כעבור כמה דקות שנראו לה כמו נצח, ראשו של דייב נשמט ונשימתו הואטה. הוא ישן, אך עדיין כאב לו מאוד. פעימות ליבו האיצו, ועיניו המשיכו לפלבל, אך אחיזתו נחלשה.
מארי שחררה את ידה מידו של דייב וקמה על רגליה. היא יצאה מהחדר, ומהארמון והחלה להתהלך בחצר.
ראשה היה טרוד במחשבות על דייב. "הוא אדם מחושב. הוא לא היה מדבר סתם. כבר קרה שכאב לו משהו מאוד, והוא לא דיבר איתי." היא חשבה לעצמה.
"מה היה כל כך חשוב שאמרת את זה?" היא צעקה לחלל האוויר. ואז היא הבינה.
"דרקוני הכתר!" היא אמרה יותר בשקט ועיניה אורו, "אני חייבת למצוא אותם! זה כבר קרה בעבר."
היא רצה אל תוך הארמון בסערה, אספה כמה חפצים שנראו לה שימושיים, לקחה חרב ממחסן הנשק, אוכף מהאורווה, מעט אוכל מהמטבח ומפה. היא לקחה את הסוס המהיר ביותר שיכלה לקחת ויצאה בדהרה מהארמון. חיוך היה על פניה הבהירות. עיניה בצבע האוקיינוס נצצו בהרפתקנות. היא חופשיה בינתיים. והיא עושה זאת כדי לעזור לחבר, ולא כמרד.
הסוס השחור דהר במהירות, נושם במהירות, אך ביציבות, ורגליו השריריות דחפו את הקרקע וקידמו אותו מהר יותר לכיוון השקיעה.
"לממלכת האוויר. ממלכת הדרקונים!" היא אמרה לעצמה וחייכה חיוך ניצחון. היא הבינה את דייב.