דרקוני הכתר-פרק 2

"הקשיבו, הקשיבו לסיפורי. אספר לכם על דרקוני הכתר, אספר על עברי.
היה הייתה מלחמה רחוקה, הייתה ועברה בזכות אש חמה.
רמולד במלחמה על ארבע הממלכות פתח, רבים מדי הצטרפו לקרב.
עייני אש וחרב קרח היו כלי המלחמה של הרוצח.
שמעו, שמעו, זו לא בדיחה, זה באמת היה, זה באמת קרה.
רמולד הרג רבים מספור. בחרבו דקר את ימיי השחור.
מממלכת האש נלחמו אמיצים. בנינו ונכדינו את חיי חבריהם רצו להציל.
האדמה רעדה משכול ועצב, כך אמרו הילדים. השמיים זעקו בכעס, כך אמרו אז הזקנים.
רק כתם צבע היה התקווה. רק כתם צבעוני בשמי הלילה הראה את השמחה.
ראנוקס הזהוב, מנהיג הדרקונים.
בויילקאפ, אמבר, אוניקס ומולדוק האדמוניים.
הארט, גליטנס, סליט וסאניליי הירוקים.
פרוסט, אדליטה, טיירנט, לובי ומאליס הכסופים.
פליים, ראי, אילה וסטרייק הכחולים.
טאקיס ופיירוס הלבנים.
עשרים דרקונים בצבעים שונים צבעו את שמי המלחמה בחיוכים עייפים של לוחמים.
ראנוקס אז נחת לפני כל החיילים. דיבר בקול מתון של מנהיגים. הוא אמר שזוהי לא מלחמה. הוא אמר שזוהי שטות גמורה.
את חרבם הורידו אז האנשים. את מגניהם זרקו על האדמה בשמחה גלויה ובחיוך תמים.
רק אחד את חרבו השאיר. רק אחד את המלחמה האדיר. רמולד קרא תיגר על מנהיג הדרקונים, חשב שזה את כוחו יעצים.
את פיו פתח אז ראנוקס הכביר. את רמולד הטיפש הפך לגרגיר. הוא לא נראה עוד על אדמת הממלכות. הפך לאבק והתפזר לכל הרוחות.
שמעו נא ידידיי, ילדיי וחבריי, שמעו נא על העונש אשר ראנוקס אז אמר.
על שטות נענשים, דיבר המנהיג. על מלחמה מתים. אל תביאו אותנו לפה שוב, כי לא נהיה רחמניים. שמרו על חייכם, על ילדיכם ומשפחותיכם. שמרו על עצמכם. אל תביאו מלחמה, זה יגמר ברע.
צהלו אז האנשים למשמע ההצהרה, כי לא רצו למות במלחמה.
נפגשו אז ארבעת המלכים. מארבע רוחות השמיים הגיעו אל המרכז. מאופיום הגיע ברנטון. ממילנה הגיע אדטו. מאלגרה בא ג'ורג'. ומאליירה הגיע אניל.
דיברו ביניהם על הא ועל דא. שוחחו על חוקים ועל דרכים לשליטה על הממלכה. חתמו על הסכמים ואמנות לרוב, יצאו משם בידיים שלובות ובחיוך טוב.
כל הממלכה צהלה למראה, יצאו כולם לרחובות ורקדו עד הערב הזה.
ראו נא את הפלא, שמעו את תפילתי. השלום שורר עלינו, ואין זה בזכותי. עשיתי רע בחיי הארוכים, אך מעולם לא המעטתי בערכם של דרקונים."
סקרלט הסתכלה באיש הזקן שפיזז בריקוד על מחצלת אדומה מבעד לברדס בורדו שהסתיר את פניה. ילדים ישבו מסביבו וצחקו בקול למשמע הסיפור בחרוזים שסיפר להם.
סקרלט קינאה בילדים הללו שהורשו ללמוד היסטוריה בדרך חווייתית כל כך, ולא נאלצו לשאת את לחץ המלוכה.
לסקרלט לא היו אחים. היא הייתה בת יחידה, ולכן לא יכלה גם לפרוק את עצביה על אח קטן או אחות. היא הייתה צריכה לעבור הכל לבד.
טוב, לא בדיוק לבד. היו לה את היועצים שלה, שהיו חייבים להקשיב לתחנוניה. היו לה חבריה מהמעמד הגבוה של הממלכה, שהיו צבועים יותר מכל אדם אחר שפגשה בחייה, והיה לה את היומן שלה שלא בכה כשבכתה, ולא נקרע כשהיא נקרעה, ולא ביקר אותה על מעשיה, ולא כעס עליה כשכתבה בו כל הלילה, אך בכל זאת.. הוא היה רק יומן.
סקרלט עמדה בפינה חשוכה יחסית כדי שלא יבחינו בה. היא לא רצתה שאנשים ישתחוו בפניה. היא הביטה בזקן שעוד פיזז בקלילות על המחצלת למרות גילו המופלג. הוא הצחיק את הילדים שישבו מסביבו בזמן שהוריהם ערכו את הקניות. אנשים צעירים בגילאי העשרים לחייהם עמדו גם הם מסביב לזקן וצחקו מעט למשמע סיפורו הישן.
"זאת פנטזיה!" צעק צעיר אחד בעל מבנה גוף רחב לעבר הזקן.
כל העיניים הופנו אל האיש הגדול עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות. סקרלט הכירה אותו, הוא היה אחד הבנים של איש אצולה חשוב בממלכה, אבל היא לא זכרה איך קראו לו.
"אתה חושב שזו פנטזיה?" שאל הזקן את האיש בחיוך ממזרי קטן.
"אני לא חושב, אני יודע. אני למדתי על ההיסטוריה של הממלכה הזו. אני לא חסר השכלה כמו רובכם." אמר האיש בקול משתחצן שגרם לאנשים רבים להחמיץ פנים לעברו, ולקמוץ אגרופים.
"בסדר, אם אתה אומר.." מלמל הזקן בעצב.
סקרלט כבר החלה לצעוד לכיוונו של איש האצולה שעכשיו נזכרה בשמו, טוד. 'שם של טיפש.' חשבה לעצמה.
טוד צחק ברשעות, "זקן, אם אתה רוצה לספר היסטוריה, עשה זאת כמו שצריך."
"היית שם?" שאל הזקן את טוד והחיוך שב לפניו.
"ברור שלא, שק פשפשים." צחק טוד.
האגרופים של האנשים החלו לעלות. עיניים רבות היו נעוצות במתרחש. סקרלט נאנחה בתסכול. היא קיוותה לשקט.
"אז איך אתה יודע שמה שסיפרתי הוא לא נכון?"
"כי למדתי את זה."
"ואני חוויתי את זה." אמר הזקן וחייך.
טוד החל להתקדם לעבר הזקן שהשפיל אותו מול אנשים העיירה, "איך אתה מעז?" שאל אותו בשיניים חשוקות.
סקרלט הניחה יד חזקה על כתפו של טוד ומשכה אותו אחורה. "אל תתחיל טוד." היא אמרה בשקט כדי שלא יזהו את קולה.
"מה נראה לך שאת עושה? איך את מעזה לגעת בי?" צעק טוד והעיף את ידה. ידו פגעה בפניה והעיפה את הברדס מראשה.
לחישות נשמעו מכל עבר כשראו את פניה של סקרלט. פניו של טוד הלבינו מרוב פחד.
"סלחי לי הנסיכה." הוא אמר בקול מתחנף וקד לה.
"עזוב את האיש הזה. שלא אראה אותך פה שוב." היא אמרה לו בקול סמכותי, מתעלמת מהעקצוצים בלחייה.
"הנסיכה, רק רציתי שלא יספר שקרים לילדי הממלכה. לא רציתי שיגדלו להיות בורים כמוהו." הוא אמר לה בקול שקט, עדיין כפוף.
"האדם הזה חכם יותר משאתה תהיה אי פעם. אין לך זכות לשפוט את חוויותיו ולהעביר עליהן ביקורת.
"הנסיכה, אני מבטיח לך שאני לא מספר שקרים." אמר הזקן בקול בטוח, אך הוא נשאר לעמוד בין כל האנשים.
"אני יודעת, אין לך מה לדאוג." היא אמרה וחייכה אליו.
"הנסיכה, את מאמינה לו? תני לי לטפל בו, שלא תעבדי קשה מדי."
"אתה צריך ללמוד לשתוק." היא ירתה.
"הנסיכה?" שאל טוד מופתע והזדקף.
"אולי ישנם אנשים שחשבו שאתה טיפש כמו שאתה נראה, אבל האמן לי, היום ביטלת את המחשבות האלה. היום הוכחת שהם צודקים. היום הם לא חושבים שאתה טיפש, הם יודעים." היא אמרה לו בקול כועס, ואז פנתה אל הזקן, "מה שמך?" היא שאלה אותו בשקט.
"לואי." אמר הזקן בשקט.
"לואי, תוכל אולי להתלוות אלי? יש לי שאלות שברצוני לשאול אותך."
לואי הסתכל בילדים שישבו סביבו נרגשים בשל המאורעות.
"אני אחכה שתסיים את המופע שלך, מצטערת על ההפרעה." היא אמרה בחיוך. "ואתה, לך לביתך." היא אמרה לטוד.
טוד הנהן והלך לדרכו בלי לומר מילה. סקרלט הלכה בחזרה אל הפינה החשוכה שעמדה בה קודם, אך לא טרחה ללבוש שוב את הברדס. עיניים רבות היו נעוצות בה, ורבים לא שמו לב לסוף המופע של הזקן. רק הילדים עוד היו קשובים לו ומחאו לו כפיים בזמן שהדגים את ריקודם של אנשי הממלכה אחרי הסכם השלום אם הממלכות השכנות.
כמה סוחרים באו והציעו לה תפוחים או תפוזים שנראו יפים מאוד, אך היא דחתה אותם בנימוס בטענה שאינה רעבה, משום שידעה שלא יתנו לה לשלם על הסחורה.
הייתה זו שעת ערב מוקדמת כשמופעו של לואי הסתיים. וסקרלט הגיעה לעזור לו לסדר את חפציו.
"תודה." הוא אמר בשקט.
"בבקשה, אל תפחד ממני." ביקשה בשקט.
"הו הוד מלכותך, אינני מפחד ממך."
"אז בבקשה, דבר כרגיל. נראית כל כך מאושר במופע, ועכשיו אתה כל כך שקט ומופנם."
"את רוצה שאתנהג כמו עצמי? אבל זה לא יאה להתנהג כך מול נסיכה."
"גם אני בתור נסיכה לא מתנהגת כמתבקש. הוריי תמיד כועסים עלי על כך, אבל זו אני, ואני לא מתביישת בזה." היא אמרה וחייכה אליו.
"צודקת נסיכתי." הוא צחקק, "אז על מה רצית לשאול אותי?" שאל מסוקרן.
"הסיפור שסיפרת היום לילדים.. האם תוכל לספר לי אותו שוב באופן יותר מעמיק? אני רוצה לדעת מה קרה אז בתקופה ההיא של הדרקונים."
"העובדה שסיפרתי את הסיפור בחרוזים לא אומרת שהשמטתי פרטים. הסיפור הוא בחרוזים על מנת לגרום לילדים להנות ממנו. אני בטוח שאת יודעת שכאשר לומדים, אפילו הקירות הופכים מעניינים."
"אני יודעת, זה בדיוק מה שהמורה שלי אמר, אבל אז התחלתי לקרוא על המלחמה בין הממלכות. וראיתי שדפים מספר ההיסטוריה נקרעו. הייתי רוצה לדעת מה קרה. תוכל לעזור?"
"עד החלק של הסכמי השלום את יודעת, סיפרתי את זה קודם, ואני חושב שהקשבת."
"אם אתה אומר שלא השמטת פרטים, אז אתה צודק. עד הסכמי השלום בין הממלכות אני יודעת."
"עכשיו נשארה המלחמה השנייה, והעזיבה של הדרקונים. תרצי להתארח בביתי ולשמוע את הסיפור בזמן ארוחת הערב, או שארוחה פשוטה לא טובה מספיק בשביל נסיכה?"
"מספיק בהחלט, תודה." היא אמרה לא וחייכה חיוך גדול. היא שמחה שאינו מתייחס אליה כאל נסיכה, אלא כאל אישה פשוטה.
הם נכנסו לבית קטן בקצה העיירה. בית חמים מאבן עם שולחן מרובע ושני כיסאות, ומנורת שמן שהייתה תלויה מהתקרה והתנדנדה מעט.
"מצטער על הצפיפות, אבל אני חי לבד, אז איני זקוק למקום רב."
"אני אוהבת את המקום, הוא כל כך בייתי וחמים."
"הארמון חמים יותר.." הוא מלמל לעצמו וצחקק
"אבל הוא לא בייתי." היא מלמלה לעצמה בשקט, כדי שלא ישמע אותה. היא הנסיכה, אסור לה להמעיט בערכו של הארמון לפני פשוטי העם.
משהו משך את עינה בקצה החדר. על מדף קטן הונך ארנב פרוותי לבן, עם חולצה משובצת וכובע תואם, ועיני חרוז שחורות גדולות ברקו לעברה.
לואי ראה שהביטה בארנב, שלא תאם את גילו, או לשאר החפצים בביתו. "מתנה מחבר וותיק מאוד." הוא אמר לה בחיוך והניח שתי צלחות אוכל על השולחן.