דרקוני הכתר-פרק 3

"הוד מלכותך, האוכל מוכן."
"תוכלי להביא לי אותו לפה שרה?" שאלה גוון בשקט.
"הוד מלכותו מבקש את נוכחותך בארוחת הערב." אמרה שרה לאחר היסוס קל.
"אני מגיעה מיד." ענתה גוון בשעמום.
שרה יצאה מהחדר במהירות, היא שנאה להיות בקרבת הנסיכה. גוון לא הייתה רעה אליה, בכלל לא, אבל היה קשה לעמוד מולה כאשר ישבה בחדרה וקראה ספר, אף אחד ממשרתי הארמון לא אהב להפריע לה, גם אם זה בפקודת המלך בכבודו ובעצמו.
גוון סגרה את ספר ההיסטוריה בחוסר חשק מובהק. היא בדיוק סיימה את הסיפור על המלחמה בין ארבע הממלכות ועל דרקוני הכתר שעצרו אותה. היא לא רצתה להפסיק לקרוא. בהיסטוריה היו דברים מוזרים שאהבה לחקור.
היא הניחה את הספר על השידה הקטנה שליד מיטתה הגדולה בלית ברירה ויצאה מחדרה. שתי משרתות עמדו מאחוריה וצפו בה הולכת. כאשר התרחקה מספיק הן נכנסו במהירות לחדרה על מנת לנקות אותו.
גוון צחקקה לעצמה. היא לא הייתה רעה אל המשרתות, להפך, החברה הכי טובה שלה היא משרתת. טוב, הייתה. לילי עזבה עם אמה לממלכת מִילֵנָה,
משום ששם שירת אביה בתור נגר.
היא התהלכה לאט במסדרונות הארמון. הכל היה בגוונים של חום וירוק ושיוו הרגשה של אדמה בטוחה, כמובן, זו הייתה המטרה, אחרי הכל הם ממלכת האדמה. היא הסתכלה למעלה על התקרה ועל הנברשות שהאירו את החלל הגדול, היא תמיד אהבה להסתכל על האש הקטנה שבערה בכל מנורת שמן ולדמיין שזו האש של ראנוקס, מנהיג הדרקונים האגדי.
היא ירדה במדרגות, רגליה בקושי משמיעות רעש על השטיח החום אדמדם. אביה ישב בראש השולחן שבאולם הגדול והביט בה יורדת באיטיות במדרגות, היא חשבה שראתה בעיניו ניצוץ עצבני, אבל היא המשיכה בשלה ולא מיהרה להתקדם. אחיה הגדול ישב ליד אביהם וחייך אליה חיוך קטן ומזדהה. היא התאפקה לא לחייך אליו בחזרה, משום שלא רצתה להכעיס את אביה יותר מן הדרוש.
היא התיישבה במקומה, ומיד הונחה לפניה צלחת עם אורז, תפוחי אדמה וצלי איילה ולידה קערה עם ירקות חתוכים. כולם כבר התרגלו לכך שהיא אינה אוהבת לערבב מאכלים רטובים עם מאכלים יבשים, היא שנאה את זה מאז שהייתה ילדה קטנה.
גוון הרימה את הסכין והמזלג וחתכה לעצמה חתיכת צלי. בזמן שלעסה היא הביטה באביה בעיניה הירוקות הכהות.
"גוון," החל אביה בשקט והביט בה במבט חמור סבר, "אני יודע שאת אוהבת מאוד לקרוא, אבל אסור לך להזניח את חובותייך האחרות. הזנחת את האימונים בחץ וקשת ובקרב מגע. החרב אף פעם לא הייתה מאוזנת בידייך, אבל אינך מתאמנת על מנת לשפר זאת. עלייך לדעת להגן על עצמך." הוא אמר.
גוון התעצבנה מעט. הדבר הכי חשוב לאביה היה האימונים, אבל היא הייתה בת שמונה עשרה, היא לא התעניינה בחרבות ומגנים, היא התעניינה רק במלחמות שבספרים. "אבא, איני רואה סיבה מוצדקת לדעת לירות בחץ וקשת או לדעת להשתמש בחרב. יש מלחמה בעתיד? האם אצטרך לצאת למלחמה בקרוב?" היא שאלה בשקט, לא מסירה את עיניה מעיניו.
"לא ילדתי, אין מלחמה באופק, אך אין לדעת. תמיד טוב לדעת להגן על עצמך, אני מבקש שתעזבי את ספרייך ותלכי להתאמן."
"ואם אסרב?" היא שאלה בקול מרדני מעט.
"את לא תסרבי, משום שאם תעשי זאת אקח את ספרייך ולא תוכלי לקרוא אותם גם בזמנך הפנוי," הוא אמר בקול חמור, "אז כדאי שתתחילי להתאמן גוון." הוא הנעים את קולו, וחיוך קטן הגיע לשפתיו.
גוון שתקה. היא לא רצתה שאביה ייקח לה את ספריה. היא אהבה לקרוא, והעדיפה לקרוא רק בערב לפני השינה, מאשר לא לקרוא בכלל.
"כך חשבתי." אמר אביה והמשיך לחייך.
שלושתם חזרו לאכול בשקט.
קולות של מתכת נפגשת במתכת נשמעו ברחבי דשא האימונים. המקום היה גדול מאוד ומאובזר במיטב החרבות, הקלשונים, המגנים, הגרזנים ועוד כלי נשק שגוון לא ידעה את שמם.
היא החזיקה בידה השמאלית מגן כסוף עם מסגרת ירוקה ובאמצע פנתר שחור שנראה כאילו הוא קופץ על טרף בשאגה, ובידה הימנית החזיקה חרב ארוכה ופשוטה בעלת ניצב חום ובקצהו עיגול זהוב.
מולה עמד אחיה עם אותו המגן ואותה החרב. הם התאמנו כבר שעתיים, מאז שהתעוררה. אחיה תומאס היה טוב בכך, הוא אהב את זה ועודד אותה להמשיך לנסות עד שתצליח לתפוס את דרך האחיזה בחרב ובמגן גם יחד. בכל פעם שכחה שיש בידה מגן וניסתה להחזיק את החרב בשתי ידיה על מנת לאזן אותה ולחסום את מתקפותיו של תומאס, אבל המגן נפל מידה ותומאס פגע בה וצחק בקול.
"אתה חושב שזה מצחיק? אתה עוד תחתוך לי את היד עם המשחק הזה!" היא צעקה עליו.
"לא אני לא, אני יודע לשלוט בחרב שלי." ענה לה תומאס עדיין צוחק.
גוון התיישבה על הדשא הרך ושילבה את ידיה על חזה. המגן והחרב נפלו מידיה. היא הפנתה אל תומאס פרצוף זועף וחרצה לו לשון.
"אל תתנהגי כמו ילדה קטנה, את כבר אישה, התנהגי כך." אמר לה תומאס ברצינות.
"למה עלי לעשות זאת? אתה תהיה המלך, ואני אשאר הנסיכה, כך שאין לי מחויבות כמו לך." היא חייכה מעט למשמע עצמה. היא אהבה את החופש.
"את אוהבת להיות חופשיה, תמיד אהבת, ובכל זאת את כבולה למקום הזה." הוא אמר לה בשקט והתיישב לידה, מרים את ברכו ומניח עליה את מרפקו, כאשר המגן עדיין מוחזק בין אצבעותיו.
גוון לא ענתה, היא ידעה שהוא צדק, "ובכל זאת אני חופשיה יותר ממך." היא אמרה והסתכלה בעיניו החומות, העיניים של אמם.
"את כל כך דומה לה." אמר לה בשקט וליטף את לחייה בחיבה.
"העיניים שלה נמצאות אצלך." היא ענתה לו יותר בשקט והשפילה את ראשה.
"אבל את היופי את קיבלת." הוא הרים את ראשה וחייך אליה חיוך נעים.
"בוא נמשיך להתאמן." היא אמרה לו בכוח מחודש.
"אמא הייתה עקשנית בדיוק כמוך." הוא צחק וקפץ על רגליו.
היא קמה מיד אחריו, מרימה את חרבה ואת המגן, נחושה בדעתה להצליח.
קול מפגש המתכות נשמע שוב ברחבת האימונים, והמלך צפה בשני ילדיו מהמרפסת של חדרו וחייך לעצמו.
"הצליח לנו אהובתי, הצלחנו לגדל שני מנהיגים שונים מאוד אחד מהשני, אך בכל זאת מעולים. כל אחד בדרכו שלו ישאיר את חותמו בעולם, אני בטוח בכך."
הוא מלמל לעצמו ודמעה זלגה על לחיו.