דרקוני הכתר-פרק 4

מארי ישבה בחדרה וכתבה ביומנה. היא התגעגעה לאביה ואמה שנסעו למסיבת שלושים השנים למלכותם של מלך ומלכת אליירה. הם לא רצו שתבוא, משום שבפעם הקודמת שהייתה שם כמעט גרמה לעריפת ראשו של משרת מסכן בן אחת עשרה.
"זו לא הייתה אשמתי.." היא כתבה ביומנה בנוצה הכחולה שאביה הביא לה מאחד המפגשים שלו עם מלכים אחרים, "בטעות שברתי את אחת המראות בחדר השינה שבו הייתי, הוא לקח את האשמה על עצמו, כדי שלא יגערו בי.
המראה הייתה שייכת לדוד של הנסיכה, והוא התעצבן כשגילה מה קרה. אבי והמלך לא היו שם כדי לעצור אותו, הם היו בישיבה חשובה בנוגע לאמנת האזרחים בשתי הממלכות.
במזל המלך חזר לפני שהילד איבד את ראשו. הוא עצר את העריפה וביקש הסבר. כמובן, לא הייתה לי כל כוונה להכחיש את מה שקרה, אחרי שראיתי מה זה עלול לעשות לחפים מפשע."
היא עזבה את הנוצה הכחולה והשעינה את גופה אחורה, כולל את ראשה. היא נאנחה קלות בשעמום. היא כל כך רצתה לעשות משהו. היא רצתה לזוז, לרקוד, לרוץ.. היא רצתה לצרוח עד שלא ישאר לה יותר קול. אבל היא לא צרחה, כי נסיכות לא צורחות. היא נאנחה בשקט שוב, כדי לנסות להוציא את הלחץ הכלוא בתוכה, אבל האנחה לא שיפרה את הרגשתה.
"הוד מעלתך?" נשמע קול חלש ואחריו דפיקה בדלת.
"כן?" ענתה מארי בשקט ומיד התעשתה על עצמה והתיישרה.
לחדר נכנס דייב, חברה הטוב מהמעמד הגבוה. "רוצה לצאת החוצה? את נראית לי משועממת." הוא שאל בחיוך ערמומי.
"איך ידעת?" היא עקמה את פניה.
"שמעתי שנאנחת." הוא אמר, והחיוך לא מש מפניו, "אז.. את רוצה לצאת?"
"ומה נעשה בחוץ?" היא שאלה מסוקרנת.
"נמצא מקום רחוק ונצרח." הוא אמר, כאילו קורא את מחשבותיה.
היא הסתכלה עליו בעיניים פעורות. דייב מעולם לא היה האדם שצורח. הוא היה שקט ומתון- ההפך הגמור ממנה.
"מישהו מהכפר זרק עליך אגרטל או משהו?" היא שאלה אותו בעוקצנות.
"לא.. הראש שלי בסדר, אבל שלך עומד להתפוצץ, לא?" הוא ענה ברוגע.
"כנראה, אבל אתה האדם האחרון שהיה מציע לי לצרוח."
"כן, אבל אני האדם הראשון שיודע שיש לך בעיה, ואני הראשון שמנסה לעזור. אז תני לי לעזור, ובואי נלך לצרוח ביחד." הוא חייך אליה את חיוכו החם.
הם שכבו על הדשא שקיבל גוון אדום בשל השקיעה ופרסו את ידיהם לצדדים. שניהם חייכו כלפי השמיים הכתומים.
"את יודעת, אבא שלי סיפר לי תמיד סיפור לפני השינה." אמר דייב בשקט והפנה את ראשו אליה.
"איזה סיפור?" היא חייכה אליו.
"הסיפור על המלחמה של הדרקונים בכוח ההינדר." אמר דייב ועיניו נצצו בהתרגשות.
"ספר לי." היא צחקקה לנוכח התרגשותו. דייב תמיד אהב סיפורים על מלחמות ויצורים קסומים. היא אמנם לא האמינה בכך, אבל היא אהבה להקשיב לקולו העמוק. דייב סיפר לה סיפורים מאז שהיו ילדים.
"אבי השכיב אותי במיטה כשהייתי קטן ונשק למצחי. הוא כיסה אותי בשמיכה והדליק את האש שבאח.." הוא התחיל.
"למה להדליק את האש?" שאלה מארי מופתעת מעט. בתוך הבתים של המעמד הגבוה לא הייתה כל סיבה להדליק אש באח הפרטית שבחדרים. אפילו בחורף הספיק האח הכללי שבלובי.
דייב חייך אליה ולא ענה, "לפני שנים רבות, שנים רבות לפני שנולדת, ושנים מעטות לפני שנולדתי אני…"
"אנחנו באותו גיל." אמרה מארי והחמיצה מעט את פניה.
"אוח, תהיי בשקט, אני מנסה לספר את זה כמו שאבא שלי סיפר לי. אלה המילים שלו." אמר דייב. כשהבין שהיה קצת נוקשה יותר מהרגיל הוא קרץ לה וחייך.
"מצטערת." היא חייכה אליו בחזרה. היא ידעה שזה חשוב לו, "מההתחלה?"
"לפני שנים רבות, שנים רבות לפני שנולדת, ושנים מעטות לפני שנולדתי אני, היו פה דרקונים. הם היו קבוצת הגנה של ארבע הממלכות. אתה מבין ילד? ארבע הממלכות מסמלות את ארבעת היסודות שבונים את העולם. ארבע הממלכות מסמלות את האיזון, ואם משהו יקרה לאחת, האיזון יופר, והעולם ייהרס," דייב הביט בה מוקסם מסיפורו שלו, והיא הוקסמה גם כן בשל הפרטים והעלילה המתפתחת לאט.
"אלגרה, ממלכת האדמה, אופיום, ממלכת האש, מילנה, ממלכת המים ואליירה, ממלכת האוויר.
לפעמים חייבים להשתמש בממצאים נואשים על מנת להשיג את המטרה, על מנת להגן על היקר לנו. ארבעת המלכים הבינו זאת וקראו לדרקוני הכתר, שהיו בני ברית חזקים וחשובים לבני האדם. הדרקונים משתמשים בארבעת היסודות לרשותם. האדמה מספקת להם מקום מנוחה ותנופה, האש מספקת להם את כוח הקסם שלהם, המים הם המקור לכוחם הפיזי, בדיוק כמו שהם המקור לחיינו, והאוויר מספק להם את היתרון על כל אחד אחר. האוויר הוא ממלכתם של הדרקונים.
ארבעת המלכים הסכימו שיהיה זה מלך אליירה שיקרא לדרקונים, היות ואנשיו המובחרים של צבא האוויר הם אלה שרוכבים על הדרקונים. כן, היו אז רוכבי דרקונים, והם היו רק ממלכת השמיים…" דייב הביט במארי ששכבה על הדשא הכהה.
השמש שקעה מזמן, ומארי נרדמה כשחיוך על פניה המופנים כלפיו. הוא חייך חיוך קטן וצחקק לעצמו, "או שהסיפור הזה משעמם אותה, או שהוצאת האנרגיות התישה אותה."
היא קם על רגליו שעקצצו מעט בשל חוסר התנועה הממושך והתמתח. הוא הביט כלפי מטה על חברתו זה מכבר. הוא באמת אהב אותה. היא הייתה כמו אחותו הקטנה, על אף שהייתה גדולה ממנו בכמה חודשים.
הם היו על גבעה קטנה ליד הארמון, שממנה ניתן היה לראות את כל הכפר. עשן בהיר בקע מארובות הבתים הקטנים והעגולים. אור הירח האיר את הכפר בזוהר לבן. דייב אהב את המקום הזה.
קצת מאחורי הבתים הוא ראה קבוצת עצים קטנה שהזכירה לו את ילדותו. הוא נזכר ביום שבו הוא ומארי נפגשו לראשונה.
אביו היה צריך את עזרתו בעבודת ניירת משעממת של בני אצולה. הוא לא רצה להיתקע בחדרו של אביו כשניירות לא מפסיקים להופיע מול עיניו, ולכן ברח מוקדם בבוקר, כאשר מתחת לבית שחיו ישנם שלושה ספרים שונים שאותם יוכל לקרוא במשך זמן רב. הוא מצא את קבוצת העצים ההיא והתיישב מתחת לעץ גדול שעשה עליו צל.
הוא התחיל לקרוא את הספר השני שהביא איתו כששמע רחש קל של דריכה על עלים יבשים. הוא הוריד את הספר והסתכל בעיניים גדולות וחומות על אחד הגזעים שלפניו. מאחורי העץ יצאה ילדה בערך בגילו והסתכלה בו בעיניים בצבע האוקיינוס. הוא פתח את פיו לדבר, אבל היא התחילה לפניו, "מי אתה?" היא שאלה אותו.
"אני דייב, ואת?" שאל אותה וחייך.
"אני מארי." היא חייכה אליו בחזרה והתיישבה לידו. היא הרימה את ברכיה לעבר חזה ועטפה אותן בידיה.
"רוצה לשמוע סיפור?" שאל אותה והצביע על הספר שבדיוק החל לקרוא.
"אני אשמח." היא אמרה ועיניה נצצו.