דרקוני הכתר- פרק 6

מזג האוויר השתנה באחת. רוח חזקה החלה לנשוב, ועלי העצים החלו ליפול ארצה.
דייב עוד עמד על הגבעה הקטנה שליד הארמון והביט בשמיים המתכהים אט אט ומקבלים גוון סגלגל ומוזר. הצבע היה מוכר לו, אך הוא לא ידע מהיכן.
"דייב, מה קרה?" נשמע קול מוכר מאחוריו.
הוא סובב את ראשו באיטיות לעבר קולה של מארי. עיניה נפקחו בהפתעה כשהביט בה. היא התקרבה אליו במהירות ונגעה בלחיו בעדינות.
"הכל בסדר דייב," היא לחשה באוזנו, "הכל בסדר. ספר לי מה קרה."
הוא רצה לענות לה בכל מעודו, אך הוא לא ידע להסביר את האימה שאפפה אותו וחדרה אל ליבו. הוא הרגיש את פעימות ליבו נפסקות אט אט. משהו קרה, או עומד לקרות. משהו רע.
דמעה זלגה על לחיו והוא עצם את עיניו בעצב. "רוצי.." הוא מלמל אל מארי. "עזבי אותי ורוצי אל הארמון." הוא אמר בלחישה שכמעט לא נשמעה.
מארי תפסה אותו לפני שהתמוטט על האדמה.
"דייב!" היא צרחה באימה. "דייב דבר איתי!" היא בכתה על תוך חזהו.
"הנסיכה!" צעק מישהו מאחוריה.
"עזור לי!" היא צרחה בחזרה לכיוון לא מוגדר מאחוריה.
היא לא ראתה דבר, רק פניו המלבינות של דייב לפני שהתמוטט. היא לא שמעה דבר פרט להד מילותיו האחרונות.

"תומאס?" נשמע קול חלוש בחדר החשוך.
תומאס פקח את עיניו באיטיות. הוא חלם חלום שלא רצה להתעורר ממנו. "גוון?" הוא שאל כשהבין מי עומדת מולו.
"שמעתי שמשהו התנפץ בחוץ.. אתה יכול לבוא איתי לבדוק?"
הוא קם ממיטתו בחוסר חשק. רגליו היחפות התקררו ממגעה של רצפת העץ, דבר שהיה מוזר מאוד לאמצע עונת הקיץ. "גוון? למה את רוצה לבדוק מה התנפץ? הרוח בחוץ חזקה, אולי זה סתם ענף?" הוא שאל את אחותו בשקט.
"היה לזה קול יותר מתכתי." היא לחשה, אבל תומאס הצליח לשמוע את הרעד בקולה.
"בסדר." הוא אמר לה וחייך חיוך מעודד, "שמעת מאיפה זה הגיע?"
"מכיוון מחסן הנשק." היא ענתה.
"חכי פה." הוא אמר לאחותו וירד במדרגות הארמון לכיוון היציאה למדשאות האימונים. 'מוזר, השמיים לא שחורים הלילה, הם סגולים.' הוא חשב לעצמו.
הוא הלך יחף על הדשא הרטוב מעט לכיוון מחסן הנשק. גופו רעד מקור, ושיערותיו סמרו על ידיו ועל עורפו.
תומאס פתח את דלת הנשקייה. הכל היה שקט בתוך המחסן החשוך. רק דבר אחד נראה לא במקום תחת אור הירח. חרב מעוקלת שכבה על רצפת הבטון של המחסן.
הוא התקרב אל החרב המעוקלת כדי להחזירה למקום, אך תחושת בטן אמרה לו שעליו לברוח מהמקום ולנעול את הדלת.
לפני שהספיק לעשות משהו, החרב קפצה כאילו מעצמה, והסתובבה באוויר. תומאס הביט בה באימה הולכת וגוברת, פניו הלבינו באחת, והוא נראה כמו רוח רפאים.
החרב התקדמה לעברו במהירות וננעצה בגבו. תומאס נפל על רצפת הבטון, כשדם זב מפצעו.
"עכשיו אתה שלי.." נשמעה לחישה ערמומית ברחבי המחסן, לחישה שאף אחד לא שמע פרט ללוחש.
"תומאס?" שוב נשמע אותו קול חלוש בחדרו, אך הפעם לא היה חשוך.
"כן גוון?" הוא שאל אותה בשקט. הוא היה ער כבר כמה שעות וראה את חדרו מתבהר אט אט עם השמש העולה.
"מה התנפץ שם?" היא שאלה והתיישבה על מיטתו.
"בסך הכל אחת החרבות נפלה מהמקום בגלל הרוח החזקה. אין לך מה לדאוג." הוא חייך אליה.
"תודה תומאס." היא חייכה אליו בחזרה.
היא יצאה מחדרו של אחיה בשקט, וסגרה לאט את דלת העץ הגדולה אחריה.
'משהו לא בסדר איתו.' חושבת גוון לעצמה, עדיין עומדת מול דלת חדרו שלל תומאס, 'הוא חיוור כל כך, והוא נפצע. יש כתם אדום על הכרית שלו. מעניין מה באמת קרה במחסן אתמול בלילה.' היא שאלה את עצמה.
"גוון?" נשמעה קריאה מהקומה שמתחתיה.
"כן אבא?" שאלה גוון בעודה יורדת במדרגות המובילות את שולחן האוכל.
"את מתאמנת היום, נכון?" הוא שאל בקול חמור סבר.
"כן אבא, מיד אחרי ארוחת הבוקר." היא ענתה בשקט. היא לא רצתה שיחשוד שמשהו קרה.
"יופי. איפה תומאס?"
"אני חושבת שהוא לא מרגיש כל כך טוב. אולי תשלחו את ארוחת הבוקר שלו לחדרו?"
"כן, את צודקת. שינוח."
על השולחן הונחו שתי צלחות עם סלט, שתי ביצים וכוס חלב גדולה. גוון סיימה מהר את ארוחתה ויצאה החוצה. שם, במדשאות האימונים היא תוכל לחשוב בשקט, בלי שאף אחד יפריע לה.
היא נכנסה אל המחסן וראתה חרב מעוקלת שוכבת על הרצפה. 'חשבתי שתומאס החזיר אותה למקום אחרי שהיא נפלה אתמול.' היא חשבה לעצמה, ואז היא הבינה שהרעש ששמעה היה חזק מדי בשביל להיות חרב שנפלה. משהו מוזר קורה בממלכה, והיא פחדה לגלות מה.
צעדים רכים נשמעו מאחוריה, כאילו מישהו מתגנב. היא הסתובבה וראתה את תומאס עומד בפתח המחסן, כשפניו מחפשות. ליבה קפץ בבהלה. "תומאס, מה אתה עושה כאן?" היא שאלה ברעד.
"באתי לקחת את החרב והמגן שלי. אני יוצא לחפש את דרקוני הכתר." הוא אמר בקול מונוטוני. הוא לא הביט בה, עיניו המשיכו לחפש דבר מה שלא היה קיים בחדר.
"דרקוני הכתר.." היא הרהרה לעצמה והביטה באחיה הגדול בסקרנות. 'משהו לא בסדר.' היא חשבה לעצמה, 'תומאס מעולם לא האמין בהם.'
"תומאס.." היא התחילה בביישנות, "למה אתה צריך את דרקוני הכתר?" היא שאלה, חוששת לשמוע את התשובה.
תומאס לא ענה לה. הוא רק המשיך להביט בערפול סביב החדר ולחפש.
"תומאס!" היא קראה.
"מלחמה." הוא אמר והלך לכיוון הפינה הימנית החשוכה ביותר במחסן. הוא לחץ על הלבנה השבורה, ודלת קטנה נפתחה אל תוך מסדרון שחור. תומאס נכנס פנימה ולא נראה עוד.
גוון הלחה אחריו פנימה, אל מה שהתברר כחדר גדול מלא בנשקים שלא ראתה מעולם. מעל הדלת בחלק הפנימי של החדר היה תלוי שלט "דרקון קוטל דרקון. אדם קוטל אדם. חרב קוטלת גם וגם." השלט צמרר אותה, והיא הביטה באחיה מחייך חיוך ניצחון ומרים חרבות שונות שנראו קטלניות.
"תומאס.." היא אמרה בהיסוס.
אחיה הסתובב אליה כשמבט עצבני מרוח על פניו החיוורות.
גוון לקחה צעד אחד אחורה, אך החליטה שמוטב לה לדבר, כל עוד הוא מקשיב לה. "תומאס, אתה צריך להישאר פה ולהתכונן עם אבא ליום הולדתך. זו תהיה ההכתרה שלך. אני אלך לחפש אותם." היא אמרה בשקט, מופתעת מהצעתה.
תומאס שתק. היא ראתה על פניו כמה הוא רצה לסרב להצעתה, אבל ידע שהיא צודקת, אז הוא לא התנגד.
"איזו חרב עלי לקחת?" שאלתי אותו.
"תבחרי בעצמך." הוא אמר באיום ויצא מהחדר.
'משהו לא בסדר עם תומאס. הוא היה אומר שהוא דואג לי, ולכן הוא לא רוצה שאני אלך. אני חייבת להשאיר אותו פה, שלא יעשה דבר מטופש.'
היא הביטה בחרבות שסביבה. היו עליהם סימנים בצבע ירוק. היא עצמה את עיניה וחשבה. אולי מתוך ליבה יבוא הרעיון לחרב שעליה לקחת. הרי לא הבינה דבר בחרבות, איך תוכל לבחור באחת הנכונה למשימה? 'מהי המשימה בכלל?' היא תהתה.