דרקוני הכתר- פרק 7

"אני חייבת לעשות משהו." אמרה אריה לעצמה.
היא קמה על רגליה ויישרה את שמלתה שהתקמטה מעט מהישיבה הממושכת. ראשה היה מלא במחשבות על מה ששמעה. על הדרקונים, על כוח ההינדר, אל אביה החורג, ועל אביה הביולוגיה שנהרג קצת לפני שנולדה, משום שהלך לחפש את דרקוני הכתר. היא הרגישה שהיא חייבת לפעול למען הממלכה שלה. למען הימים שבהם אליירה שגשגה. למען רוכבי הדרקונים.
"למען אבי." היא לחשה לעצמה בהחלטיות, "עכשיו צריך לחשוב מה לעשות. על מי אוכל לסמוך, איפה עלי להתחיל." היא רצה בשקט לחדרה וסגרה את הדלת באיטיות, על מנת שלא תחרוק.
היא חיפשה בחדר הקטן בעיניה אחר קופסא קטנה ולבנה בעלת עיטורי זהב עדינים. אחרי כמה דקות שלא מצאה דבר, היא פתחה את הארון הרחב שהיה בחדרה, ושם במדף העליון היא הייתה. קטנה יותר משזכרה. 'טוב, ראיתי אותה בפעם האחרונה כשהייתי בת חמש. עברו שש שנים מאז.' היא צחקקה לעצמה. היא לקחה את הכיסא שהוצב ליד שולחנה וקירבה אותו אל הארון. היא עלתה עליו בזהירות ומתחה את ידיה. היא בקושי הגיעה אל הקופסא הלבנה שהייתה ממוקמת בעומק המדף. היא נעמדה על קצות אצבעותיה ומתחה את ידיה ככל שיכלה. היא משכה את הקופסא ככל שיכלה. כאשר תפסה את הקופסא בכל ידה היא נפלה על רצפת העץ, כשהקופסא נופלת על ביטנה.
הרעש כנראה היה חזק מאוד, כי כעבור זמן קצר נפתחה הדלת ואמה נכנסה.
"הכל בסדר?" היא שאלה כשפתחה את הדלת, ואז הבחינה באריה שוכבת על הרצפה כשידיה לוחצות על ראשה, "אריה!" היא צעקה והתקדמה אליה במהירות.
"אמא.." מלמלה אריה. ראשה פעם בכאב והיא חשבה שהקופסא שרטה מעט את ביטנה.
"אריה, מה עשית?"
"רציתי את הקופסא שלי." אמרה אריה ופקחה את עיניה כשדמעות ממלאות אותם.
"אריה…" אמרה אמה בשקט, "זה לא יעזור." היא אמרה בנימת רחמים.
"חייבים לנסות. אמא בבקשה!" אמרה אריה וניסתה להתרומם.
"בסדר.. אבל אסור שאביך ידע." היא לחשה.
"מבטיחה." אמרה אריה בסיפוק.
אמה עזרה לה לקום והושיבה אותה על המיטה. היא החזירה את הכיסא למקומו שליד השולחן וסגרה את הארון. הקופסא הונחה ליד אריה על הכרית. "אני אביא לך את הקופסא שלי, אבל הקופסא של אביך מוחבאת. אני לא יודעת איפה." היא אמרה בשקט.
"אני יודעת." אמרה אריה וחיוך הופיע על פניה הילדותיים.
אמה הביטה בה במבט שואל, אבל אריה רק חייכה ופנתה לפתוח את הקופסא הלבנה שנחה על מיטתה. אמה יצאה מהחדר וסגרה את הדלת בשקט, כדי שלוגן לא ישמע.
מפתח קטן ולבן היה תלוי על צווארה, על שרשרת מוזהבת ועדינה שבקושי נראתה על עורה הבהיר. היא הורידה את המפתח מצווארה, שיערה הבלונדיני התנדנד על גבה עם כל תנועה שעשתה.
אמה נכנסה לחדרה בשקט ובידה קופסא תכולה. היא הניחה אותה על המיטה ליד הקופסא הלבנה ולידה הניחה מפתח בצבע תכלת.
"זכרי." היא אמרה לאריה, "אסור לפתוח את הקופסאות, עד שכולן מסודרות יחדיו."
"אני זוכרת." אמרה אריה והביטה בשתי הקופסאות שנחו על מיטתה.
"לכי להביא את הקופסא של אבא."
אריה קמה ממיטתה ויצאה מחדרה בשקט. היא רצה על קצות אצבעותיה עד החדר האחרון במסדרון.
זה היה חדר מרופט ולא מסודר ומלא באבק. לוגן החליט שהחדר הזה לא חשוב, ולכן לא טרח לומר למשרתים המעטים שהיו להם לנקות אותו. בשביל אריה זה היה החדר הכי חשוב בבית. היא נהגה לבלות שם עם אביה עד שמת. הם בנו שם כל מני דמויות קטנות מעץ. דרקונים, אלפים, וכל מני יצורים קטנים שלא ידעה כיצד לקרוא להם.
היא פתחה את הדלת בשקט וחמקה פנימה. למזלה השמש עדיין האירה בחוץ, אז היא הצליחה לראות את המדפים הרבים שבחדר. היא הלכה שלושה צעדים קדימה, ופנתה ימינה אל מדף נמוך. היא דחפה את המדף ובור קטן ברצפה נפער. היא שלחה את ידה פנימה והוציאה קופסא בצבע כחול כהה ומפתח בצבע תואם.
צעדים נשמעו הולכים ומתקרבים במסדרון. אריה מהר משכה את המדף הקטן בחזרה למקומו והסתתרה. הצעדים המשיכו להתקדם במסדרון האפלולי. והיא עצרה את נשימתה, שמע ישמעו אותה. הקולות נעלמו. החלל היה שקט חוץ מפעימות ליבה החזקות.
היא קמה מרצפת האבן המאובקת, ועל קצות אצבעותיה היא רצה אל דלת העץ השחוקה. היא פתחה אותה באיטיות, מציצה אל המסדרון השקט בעל השטיח הבהיר. המסתכל מהצד היה רואה רק עין תכולה שמחפשת אחר דבר מה במסדרון.
היות ולא ראתה דבר, היא פתחה במהירות את הדלת, סגרה אותה אחריה, נעלה אותה במפתח החלוד ורצה בחזרה לחדרה מבלי להרעיש למשוך יותר מדי תשומת לב מצד אנשים שהתהלכו במקום.
סוף כל סוף הקופסאות היו מונחות במקומן אחת ליד השנייה.