האביר הלבן על הסוס פרק 2 – פולני.

פרק 2 – פולני
אדל לא שמעה שהנער הזה היה בעקבותיה, היא התרכזה בכאב ראש ובפרקי ידה שכאבו. בסופו של דבר הוא הדביק את הקצב שלה וצעד מאחוריה מתנשף.
״את בסדר?״ הוא החליט להפתיע אותה מאחורי הגב מאחר והיא לא שמה לב שהוא בעקבותה.
היא קפצה במקומה בבהלה והסתובבה בכעס, כשראתה שזה אותו נער שבגללו כואב לה כל כך, זעמה הוכפל פי כמה.
״כן.״ אמרה באיפוק. והמשיכה ללכת בשביל המוכר, הפעם בקצב יותר מהיר.
הוא המשיך ללכת אחריה.
״את לא ניראת בסדר, את רוצה שאני אקח אותך לרופא? אולי למיון?״
היא באמת לא הייתה ניראת בסדר, את עינייה עיטרו עיגולים שחורים ובמצחה הייתה בלוטה בולטת במיוחד, שפתיה היו יבשות והיא הייתה חיוורת.
״אז עכשיו אתה גם אומר שאני לא ניראת טוב?״ היא שאלה בזלזול מהול בכעס.
״לא א-
״תחסוך,״ היא קטעה אותו ושמה יד שמפרידה בינהם,
״אני לא יודעת מי אתה או מה אתה,״ היא הוסיפה לאט ובעצבים עם אצבע מאשימה כלפיו, ״אבל אם אתה רוצה שאני אסלח, כדי לך ללכת מפה באותה המהירות בה באת ולא לחזור.״ היא אמרה בלי טיפת רחמים או רגש ועם הדגש על לא לחזור.
היא הסתובבה באדישות כדי להמשיך בדרכה, היא כבר הייתה באיחור.
״מי אמר שאני רוצה שתסלחי לי?״ הוא שאל בהתחכמות, ״אני רק רוצה לדעת אם את בסדר.״
״איזה פולני!״ היא קראה אחריה בגיחוך לאחר הפער שנוצר בינהם.
לאחר שהגיעה לביתה, היא אירגנה את עצמה כמו בכל בוקר; מקלחת, איפור, בגדים מוגזמים… כשסיימה היא יצאה מהבית ופסעה לכיוון בית הספר כשבידיה עוד כוס קפה.
כשנכנסה לכיתה הופתעה לגלות, שבמקום המורה השנואה עליה של מתמטיקה, יש מורה חדשה.
״שלום חמודה, אני חדשה כאן, שמי הוא אוסנת. מהו שמך?״ היא שאלה בחביבות מסוקרנת שהחליאה את אדל.
אדל הרימה את גבותיה בשעשוע כשהבחינה ברשימת השמות שאוסנת החזיקה. ׳עדיין קיים המנהג הזה של לבדוק שמות?׳ היא תהתה.
״שמי הוא אדל.״ אדל אמרה בטון של המורה. ׳גם ככה היא, עם כל הנחמדות שלה, לא תחזיק מעמד הרבה זמן בתיכון הזה.׳ חשבה.
אדל הלכה למקומה שבסוף הכיתה, ליד אמיר ׳השמן׳ והתיישבה בהפגנתיות. לאחר כמה דקות היא הניחה את ראשה על ידיה משיעמום, נזהרת לא למרוח את האיפור, וקיוותה לתפוס איזו תנומה קלה.
״אדל!״ המורה אוסנת קראה לאדל כשהיא עמדה לצעוד אל עבר הקפיטריה.
אדל עצמה את עינייה ונאנחה.
״מה?!״ היא שאלה בטון חסר סבלנות שאמור לזרז את המורה.
״הסתכלתי בציונים הקודמים שלך במקצוע,״ היא אמרה ועשתה הפסקה, אדל כבר הבינה לאן השיחה הזאת הולכת להוביל אז הלכה והתיישבה על השולחן מול המורה. ״תראי, בסופו של דבר, אלו החיים שלך. אם תבחרי לזלזל במקצוע כל כך חשוב, זו בחירה שלך. אני כאן כדי להגיד לך את ההשלכות ולעזור לך לממש את הפוטציאל שלך.״
׳והנה התחלנו את נאום הפוטנציאל.׳ אדל אמרה לעצמה בחגיגיות צינית.
״זהו מקצוע שתצטרכי בכל צעד בחיים שלך. אני הייתי חושבת פעמיים לפני שהייתי זורקת לפח הזדמנות ללמוד אותו.״
המורה דיברה בטון נעים שהרגיע אותה. כשהיא ראתה שהמורה לא באה נגדה אלא נותנת לה אפשרות בחירה, היא נכנעה.
״טוב. מה אני אמורה לעשות?״ היא שאלה בטון טיפה מפוחד אך עדיין קשוח ולא מסגיר הרבה רגשות. היא גרועה במתמטיקה.
על פניה של המורה נמרח חיוך שבע רצון. ״מה את אומרת? נתחיל בשיעורי בית?״