האסירה: פרק שביעי

צליל מרוחק העיר אותי
ולרגע לא הייתי בטוחה איפה אני.
אך אז נזכרתי בתולדות היום שעבר.
החטיפה, ההבאה לפה, העובדה שעכשיו אני פקדת על צבא.
לא זזתי, בעיקר בגלל שבטלנות,
היא התפנקות שלא קיבלתי כבר זמן רב.
היא שמעה דפיקה בדלת.
היא קמה שקט חרשי והתהלכה אל עבר הדלת.
"כן?" היא שאלה ופתחה את הדלת במהירות מדהימה
אשר הפחידה את הילדה הצעירה שניצבה בחוץ.
"אני ב-באתי להביא לך קצת אוכל וב-בגדים" היא אמרה בגימגום.
'כנראה הפחדתי אותה קצת יותר מידי' אמרתי לאחר שהעפתי מבט בעיניה.
"תודה רבה" אמרתי ושלחתי אליה חיוך קטן.
היא לא אמרה דבר רק דחפה את החבילה אל ידי וברחה משם.
"ילדה חמודה" מלמלתי אל דמותה המתרחקת.
בתוך החבילה מצאתי כמה צנימים, גבינה, בקבוק חלב ובגדים.
ללא מכתב או אפילו פתק.
לא הייתי בטוחה מה אני אמורה לעשות עכשיו,
אז החלטתי לחכות לשומרים שלי.
ובזמן הזה, הספקתי להחליף את הבגדים.
הבגדים שהילדה הביא התאימו לי.
אבל כמה כבר אפשר לטעות בבחירת חולצה פשוטה ומכנסיים?
חוץ מזה, אלו היו בגדים האופייניים לחיילים,
מכנסים בצבע זית וחולצת הסוואה.
החלטתי לחקור מעט את הבית.
לדברי אלי, הבית הזה שלי, כול עוד ארצה בו.
אני לא זוכרת איך הוא נראה מבחוץ, היה חשוך כאשר הגענו לפה.
אך ידעתי כי חלק אחד שלו פונה אל היער, והחלק השני אל המחנה.
הוא לא היה גדול במיוחד, שלושה חדרים, מטבח ואמבטיה.
חזרתי אל החדר שבו התעוררתי, לא היה בו הרבה, מיטה, שולחן כתיבה,
ארון ובו כמה ספרים ומראה.
נעצרתי אל מול המראה והבטתי אל הנערה שעמדה מולי.
היה לה שיער שחור ועיניים כחולות כשמי הגיהנום.
אך היא לא הייתה אני, בזה הייתי בטוחה.
העברתי את ידי על המראה ואז בזריזות הכנסתי פנימה את ידי
ומשכתי החוצה דבר מה.
לפני שהאדם יכול היה להבי מה קרה, משכתי את גופו לגמרי מתוך המראה
והעמדתי אותו מולי.
"מה נראה לך שאתה עושה?"שאלתי את הדמות, אשר בבחינה מדוקדקת
יותר, גיליתי כי היא אחת השומרים שלי.
"אני מ-מצטער" הדמות גמגמה וניסתה להתיישר.
"אני ה-הייתי אמור ל-להשגיח על-עלייך" הוא גמגם וסידר את שערו הבלונדיני.
"לא יכולת פשוט לבוא ולהגיד 'מצטער גבירתי אבל עליי לשמור עלייך?'"
שאלתי ואני בטוחה שאפשר היה לראות רצח בעיניי.
"הפקודה הייתה לא לספר לך" הוא אמר ונראה כי השתלט על עצמו סוף-סוף.
"חוץ מזה, פשוט היית הורגת אותי" הוא אמר וגיחך.
"אם הייתי רוצה להרוג אותך כבר היית מת" אמרתי לו ודחפתי אותו לכיוון
הדלת.
"וחוץ מזה, זה לא יהיה המסר הנכון לחיילים שלי" אמרתי לו ביהירות וטרקתי את הדלת לפני שהספיק להוציא הגה מפיו.