האפרורית מבין השתיים (פרק ראשון)

השמש זרחה כבר.
זה רע, כי זה היום הראשון ללימודים.
ביום הראשון ללימודים אמורים לקום מוקדם. או זה מה שכולם חושבים לפחות.
השמש נכנסה מבעד לחלון וחיממה בטורדנות זוג כפות רגליים שהציץ מהשמיכה. הילדה שתחתיו, הייתה מכוסה עד לעיניה בשמיכה העבה. כי זה היה בסתיו, והיה קריר, והיה חסר לה להתקרר. היא פתחה עיניים כחולות כים ומצמצה מספר פעמים, ואחר כך התיישבה והתמתחה ככל שידיה הרחיקו להגיע.
היא הביטה סביב מחוייכת, רואה על כיסא העץ הלבן שלידה את הבגדים שהיא הכינה מאתמול, תלבושת התיכון.
חצאית אדומה- משובצת וקצרה, גרביים, חולצה מכופתרת ומגוהצת ואפודת בית ספר. מעליהם היה סרט לשיער וסרט לצווארון, ומתחת לכיסא נעליים חדשות ובוהקות.
הילדה חייכה.
אין כמו יום ראשון ללימודים!
היא ירדה מהכיסא כדי להתארגן.

בחדר השני, קצת פחות מסודר, המיטה כבר הייתה ריקה.
לא מפני שבעליה כבר קם ברוב חריצות משנתו, אלא מפני שהוא נרדם על השולחן… שוב.
זו הייתה גם נערה, בחורה ליתר דיוק. שערה היה נפוח ומסובך, תחוב לפקעת רפויה שתלתה על ראשה. היא הייתה שעונה על ידיה על שולחן העבודה, ישנה. על עיניה היו משקפיים עבות, שחורות מסגרת- ששיקפו בהבהובים נמרצים את שומר המסך של הלפטופ שהיה פתוח לידה.
"היא בטח ישבה שוב כל הלילה במחשב…" המהמה אישה מבוגרת ליד הדלת.
האישה נגשה וטפחה על כתפה של הישנה קלות. הנערה הרימה ראש, עיניה מכווצות וסימנים אדומים בוהקים על לחייה.
"קומי, שון!" אמה דחקה בה. "זהו היום הראשון ללימודים!"
"למי בכלל אכפת…" שון ענתה ודחפה את משקפיה במורד אפה. היא טרקה את המחשב ושלשלה אותו באדישות לתיק שחור ומלבני.
"שון, די. אחותך ממש מתרגשת! זה יום ראשון, הזדמנות להתחלה חדשה! אולי תנסי?" האם הייתה נשמעת נואשת.
בתה תקעה בה מבט אטום. "אני אשתדל, אמא. אני הולכת עכשיו."

שתי בנות יש לה, למרלין.
שתיהן יפות, חכמות ומוכשרות.
באותה מידה.

למטה כבר ישבה לילי בת ה15 ליד השולחן, אוכלת באיטיות את ארוחת הבוקר שלה.
"לילי, אולי תרחמי על הדגנים המסכנים. את בוחשת בהם כבר חמש דקות!" התרה בה האב ממעמקיו של עיתון "מעריב". לילי חשבה שרק אבא שלה קורא עדיין עיתונים במקום פשוט לשמוע על החדשות בטלוויזיה, אבל היא אהבה אותו ממש כמו שהוא.
"אני מרוגשת מידי. אני לא מסוגלת לאכול!" היא דחפה את הצלחת הלאה. "אני אצא מוקדם יותר. איפה אוני*?"
"אני פה, אני פה." אחותה הגדולה ירדה במדרגות שלוש שלוש.
"החולצה שלך לא מגוהצת. והסרט שלך לא במקום!" לילי סקרה אותה בקפדנות מראש עד רגליים. היא באמת אהבה את אחותה הגדולה, אבל זאת לא שמה לב לשום עצה שאחותה נתנה לה. השיער תמיד היה מבולגן מעט, וחוש האופנה כנראה שדילג על ארונה.
"אני בסדר. אני אוכל משהו ואבוא."
"אבל אני אאחר אם תתחילי עכשיו לאכול!" לילי רטנה.
מרלין נענעה בראשה בקפדנות. "את יודעת, מתוקה, שארוחת בוקר היא המפתח להצלחה, נכון? אז תני לאחותך לאכול."
"אמא!" לילי נאנחה. "את מתחילה להישמע כמו קורנפלקס! שון, את לא יכולה פשוט לאכול בדרך?" היא פנתה לאחותה.
האחרונה חייכה חיוך נכנע. "טוב. אני אוכל באוטובוס כבר. ביי אמא!" היא לקחה את הסנדווי'ץ שאמה הכינה ויצאה עם אחותה הקטנה.

"אני לא חושב שזה בסדר, מרלין."
"מה לא בסדר יקירי?" שאלה האמא, מדיחה כלים.
"היא מקריבה יותר מידי בשביל לילי. הרבה יותר מידי." האבא קיפל את העיתון בהבעה רצינית.
האמא נאנחה. "הן תגדלנה, שתיהן. יום יבוא והן תבנה."
היא חזרה לסבן צלחות.

הדרך לבית הספר הייתה ארוכה מאד, והשתיים לקחו אוטובוס כל יום בדרכם לשם. זה היה קמפוס ענק ובו בית ספר יסודי, חטיבת ביניים וגם תיכון, עם מגרשי ספורט ובריכת שחייה, והרבה הרבה מדשאות ירוקות.
לילי לא זכרה אף פעם אחת שבה היא נסעה לבד לבית הספר בלי אחותה, היא הייתה מספרת לה הכל ואחותה החכמה פתרה לה את כל הבעיות שבעולם.
רק בעיה אחת הייתה לה, ללילי.
היא בחיים לא הייתה מאוהבת.