האקדמיה למוזיקה-פרק 1

אקדמיית מרלינטון נראתה כמו טירה מבחוץ, מה שסתר לגמרי את כל נוף ניו יורק הטיפוסית, מסביב לשביל הגישה היו עצים גבוהים שעליהם נפלו על השביל, פרחים צמחו כמעט בכל מקום, כל זה יצר אווירה שלווה למקום, אבל זה לא עזר לי.
המשכתי ללכת ברגל לכיוון דלת הכניסה העצומה, הדלת הייתה אדומה והידיות שלה היו ראשי אריות שואגים. מסביב לדלת, כמו מסגרת, היו ציטוטים של גדולי המוזיקאים, מציטוטים של בטהובן עד המילים היותר עכשוויות של ג'ון לנון. הידקתי את כובעי לראשי ונכנסתי פנימה.
מבפנים במקום עוצב לחלוטין בצורה מודרנית, היו ציורים, פסלים ,ותמונות של כלי נגינה רבים שהכרתי, וגם רבים שלא. הרצפה נראתה כמו לוח שחמט שבראשי יצרה מטאפורה לכך שאני כלי שחמט שפשוט ממשיך לזוז. בסוך המסדרון הייתה דלת כחולה ועליה כתוב: "מבחני קבלה", התחלתי ללכת מהר יותר לכיוון הדלת, פתחתי אותה ומצאתי קבוצה של נערים ונערות יושבים ומחכים שייקראו להם להיכנס לעוד חדר, כמו חדר בתוך חדר. הם בחנו אותי במבטים חדים בתער, התיישבתי על יד נערה עם שיער בלונדיני ארוך ועיניים חומות, רק אחרי שהתיישבתי יכולתי לבחון אותה יותר ברצינות. צבע עורה היה שזוף, אף סולד, עצמות לחיים בולטות שהחמיאו לפניה, ועגיל על באפה. נראה שהיא לא מתלהבת במיוחד לגבי המבחן הקרב לבוא.
היא הסתכלה עלי, וכמובן כמו שכל אדם נורמלי היה עושה גם בחנה אותי ואז אמרה במהירות "אני שונאת מבחני קבלה" וחזרה להסתכל על הדלת.
"אני לא חושבת שמישהו ששפוי בדעתו אוהב אותם" הסתכלנו אחת על השנייה וגיחכנו בשקט, החדרון נמלא עיניים לועגות. איש שמנמן בסביבות שנות הארבעים לחייו, לבוש בגדים מהודרים ולחלוטין חסר שיער הציץ מן הדלת וקרא: "רד מלבורן". שמי שלי העביר צמרמורת לאורך כל גופי, קמתי מכיסאי והסתכלתי לשנייה לעבר החדר שבו כמה ילדים יומרניים צחקו עלי, ראיתי שהם חושבים שאין לי שום סיכוי. "בהצלחה" אמרה הנערה הבלונדינית. חייכתי לעברה ונכנסתי פנימה.

***

נכנסתי לחדר עם רצפת עץ וחלון לאורך כל הקיר המזרחי, באמצע החדר היה פסנתר כנף ישן ויפיפה, בקצה החדר היה שולחן עץ ארוך, לצידו ישבו שלושה אנשים. האיש השמנמן שראיתי לפני כן, אחשה עם שיער אסוף בצורה מאד מהודרת ואף נשרי, ועוד איש בשנות החמישים לחייו שנראה החברותי ביותר בין השלושה.
"שבי על יד הפסנתר מיס מלבורן" אמר האיש והתיישבתי במהירות "ספרי לנו, האם עוד מישהו במשפחה שלך מנגן?" שאל, ראיתי שהוא כבר יודע על אבא שלי אז לא הבנתי למה בכלל שואלים אותי.
"כן אבא שלי מנגן" הנחתי את ידי על קלידי הפסנתר כדי לנסות להירגע מעט, הנוף מן החדר יצר אווירה מעט אגדתית עם העצים, הפרחים והציפורים שצייצו על העצים אבל האישה עם האף הנשרי בחנה אותי כמו שמעולם לא נבחנתי בעבר, נשמתי נשימות עמוקות וניסיתי לא לרעוד.
"איפה הוא מנגן?" שאל האיש השמנמן ונגע בסנטרו הכפול.
"כיום הוא מנגן בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק"
"מה תנגני לנו היום?" שאלה האישה עם האף הנשרי בזמן שכתבה דבר מה במהירות במחברתה.
"אני אנגן יצירה של אבי, היא נקראת 'שירת הציפורים'" אבי סיים לכתוב את היצירה הזו יום לפני שאמי מתה, והיא הייתה היצירה היפה ביותר שלו. היא תמיד מעלה בי זיכרונות של זמנים הרבה יותר טובים. החלטתי לנגן אותה כי אני יודעת שאת היצירה הזו אני מנגנת טוב יותר מכל אחת אחרת, כי אם יכולתי הייתי חיה בתוך היצירה הזו. האיש החביב נתן לי סימן להתחיל וידי החלו לנגן על הקלידים, עצמתי את עיני ודמיינתי שאני לא שם בזמן שאצבעותיי רקדו על הקלידים והשמיעו את הצלילים שאהבתי יותר מכל.
כמו שהשיר החל כך הוא גם נגמר במהירות, למרות שהייתי רוצה שיימשך לנצח.
קמתי וקדתי מול שלושת הבוחנים, יצאתי מהחדר והפלתי בדרכי כמה בנות שכנראה הקשיבו למה שניגנתי בפנים, בלי יכולת לעצור את עצמי התחלתי לצחוק ויצאתי מהחדר.

***

אחרי שבוע קיבלתי תשובה מהאקדמיה, והתקבלתי.