האקדמיה לנכחדים: פרולוג.

הן עמדו בשער, תאומות להפליא ובלונדיניות לחלוטין.
אם הייתם ממהרים, כנראה אפילו לא הייתן שמים לב אליהן, ורובנו מיהרנו באותו יום, אתם מבינים זאת פנימיה, ומי שלא מספיק להגיע בזמן לחדר, צריך להיתקע עם המיטה ליד השירותים, ותאמינו לי, זה אחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות.
אני כמובן, כבר תפסתי את מקומי בחדר, הודות לאימא שאוהבת לעמוד בזמנים, כל-כך אוהבת שהיא דואגת תמיד להקדים, כאילו ביום-יומיים.
"אבודות מעט?" אני שואלת, והן מסתובבת אליי, הן נראו חברותיות, טוב, בערך כמו כל-אחד בבית הספר הזה, ואל תדאגו אם לא שמעתם את הנימה הצינית במחשבותיי, אתם יכולים להמשיך ולחשוב שהכול פה פשוט מושלם, כי זה ככה, הכל פה מושלם עד הורד המחורבן האחרון.
"כן." אחת מהן אומרת ובקולה נשמעת הקלה מידית, כאילו בטוחה שאם מישהו דיבר איתה, משמע שהיא לא בלתי נראית, אני לא יכולה להבין איך מישהי כמוה תרגיש בלתי נראית, זאת אומרת, היא די מושכת, אבל כאשר אני מביטה אל אחותה, אני מבינה את זה.
אתם מבינים, זה בסדר כאשר אחות אחת נראית יותר טוב מהשנייה, זה מניח גבולות מסוימים, אבל הן זהות לחלוטין, החל מהנעליים לרגליהן, ועד אורך כל קווצת שיער על ראשן.
"אנחנו נשמח לעזרה." היא ממשיכה לאחר רגע, מהססת מעט לאחר שהיא קלטה את מבטי הבוחן אותה ואת אחותה.
"ברור, קדימה." אני אומרת לאחר רגע ומסתובבת בחדות, נראה שהן לא מוכנות לכך, משום שהן ממש צריכות לרוץ בשביל להדביק את הקצב.
רגלי ארוכות וכל צעד שלי, הוא כמו שניים שלהן, אבל אני לא מוכנה להאט, אני מניחה שזה בעיקר משום שאני לא יודעת מה הן והאם ניתן לסמוך עליהן.
עצם העובדה שהן הצליחו לעבור בשער, אומרת שהן בבירור לא אנושיות, כמו כן, ניתן לשלול את ההנחה שהן בנות כלאיים, הן נראות נורמליות מידי לכך, ואת ההנחה כי הן יכולות להיות ערפדיות, הן בהחלט יפות, אך חסר להן ניצוץ כלשהו בעיניים, משהו בין אדישות לשעשוע
נראה ששלילת האפשרויות הללו, לא עזרה בכלל, בעיקר משום שיש עוד כל-כך הרבה דברים שהן עשויות להיות.
"תגידי איך קוראים לך?" שואלת אחת התאומות, אני מניחה שזו אותה אחת שביקשה עזרה מקודם, הן דומות להפליא, אבל ברגע שהן מתחילות לדבר, הן שונות לחלוטין, לפחות אני מניחה שהשנייה יכולה לפתוח את הפה, היא לא אמרה מילה ארורה אחת, מצד שני, אנחנו מכירות כאילו דקה או משהו כזה.
"לי?" אני שואלת, לא מוכנה לשאלה, נראה שהשאלה הפתיעה אותי כל-כך שממש עצרתי באמצע הדרך בפתאומיות, כאילו אני ממש צריכה להחליט איך קוראים לי.
"כן." אומרת השנייה, אני לא יודעת איך אני מבדילה ביניהן, אבל אני יודעת שזו השנייה, משהו בנימה של הקול אני מניחה, למרות שאני כמעט בטוחה שהוא זהה לזה של אחותה.
"למשל, אני מארי, וזאת," היא אמרה מצביעה על אחותה."זאת, אלנה." היא מוסיפה, ומחייכת אליי, יש משהו מוזר בחיוך הזה, סוד, אולי סתם מסתורין.
"אני ניקולט." אני עונה, ומחייכת לעברן. "אבל אתן יכולות לקרוא לי ניק." אני ממשיכה, אולי אני מתחיל לחבב את שתיהן.
בערך באותו הרגע, הגענו אל לוח המודעות, לרוב, הלוח זה נטוש, אך ביום הזה, הוא מלא פעילות, במיוחד משום שכולם רוצים לדעת באיזה חדר הם ישהו השנה.
הצלחנו להידחק קדימה די מהר, והתברר שהן שוכנות באותו חדר כמוני, קצת התבאסתי, אבל לא היה מצב גם ככה שישימו אותי באותו חדר עם החברות שלי, אז זה לא היה חשוב, חוץ מזה, שלוש בחדר היה מצב אידאלי, משום שבהנהלה נטו לדחוס לפעמים שש תלמידים לחדר, אבל זה היה בזמנים שונים, אנחנו מתחילים להיכחד, ואפשר לראות זאת היטב.
אני מניחה שהשם שניתן לבית הספר, ממש מתחיל להלום אותנו, והשם הוא, למקרה שתהיתם, "האקדמיה לנכחדים."