האקס בסימטה (חלק א')

"נו מה נסגר? כמה זמן אני צריך לחכות לך? איףףף!!!" אורן צועק לי מלמטה ואני עוד לא לבושה. "רגעעע! חמש דקות". אני משקרת בלי בושה ונכנסת במהירות לשמלה השחורה וכמעט עפה כשאני נועלת את נעלי העקב.
"בטח חמש דקות! זה מה שאמרת לפני חצי שעה. אם את לא יורדת עוד דקה אני הולך בלעדייך! שמעת?" הוא מעלה את הטונים ואני שמחה שהספקתי להתאפר אחרי האמבטיה. "יורדת".
אנחנו נוסעים למסיבת הפתעה של חברתנו הטובה מיטל שחוגגת 40 בתיאטרון "הסמטה" ביפו והוא משתדל לא לחסוך בחפירות וצקצוקים אודות האיחור ההיסטרי.
"לא ברור לך שזו מסיבת הפתעה ואנחנו אמורים להגיע לפני אורחת הכבוד? זו לא המסיבה שלך!" הוא מזכיר לי שוב ואני מגלגלת עיניים, אבל מקווה בלבי שמיטל עוד לא הגיעה. כי אם כן, הוא יקרע אותי. למזלי הקדמנו אותה בשתי דקות ונדחסנו במהירות בין ערימת החברים שמחכים לה דרוכים בציפייה.
"מזל טוב!!!" אנחנו צועקים בהתלהבות בשנייה שמיטל נכנסת ומתעלמים מהעובדה שכלת השמחה ההמומה על סף עילפון. תביאי חיבוק – למי אכפת שאת בהלם?!
הערימה האנושית מקיפה אותה ומרעיפה עליה חיבוקים ונישוקים ועכשיו תורי. אורן כמובן נדחף לפניי ומועך אותה בחיבוק אוהב, וכשאני מביטה לצידי אני רואה בחור הורס שאני לא מכירה והוא בניגוד לאורן מחכה בסבלנות לתורו. "מי זה?" אני לוחשת למיטל תוך כדי חיבוק. "אין לי מושג" היא עונה וסוקרת אותו בו זמנית. "מה אין לך מושג? עם מי הוא הגיע?"
"נראה לי שהוא הגיע עם רועי" היא עונה ומחבקת אחריי את רועי בן דוד שלה וגם את החתיך ההורס ואז לוחשת לי את המשפט ששמעתי הרבה לאחרונה: "הוא גיי. הוא הבן זוג של רועי". היא מודיעה כמעט בהתנצלות. "נו ברור!" אני נאנחת והולכת לקחת לי משקה.
אורן כבר התחבר עם איזו פרגית צעירה ואני מחליטה לצאת לסיבוב מינגלינג קצר ופוגשת חברות שלא ראיתי שנים. כל אחת נותנת תקציר על חייה המסעירים זו יותר זו פחות, ואני ממשיכה לבר לקחת לי משקה שני.
מיטל מסמנת לי להביא לה גם ואני חוזרת עם שתי כוסות של ואן גוך ומגישה אחת למיטל.
"נו? איך את?" אני שואלת אותה ורואה שהיא קורנת משמחה.
"מדהים! בחיים לא עשו לי מסיבת הפתעה! איזה כיף לראות כאן את כולם".
"כן, כל הכבוד לאלירן – הוא באמת התאמץ מאד." אני משתפת אותה בהכנות מאחורי הקלעים שעליהם עמל וטרח בעלה היקר, שיחיה. "יו אני מתה עליו! נשמה שלי – איך הוא חשב על הכל, עד הפרטים הקטנים".
"ולא חשדת? הרגשת שמתוכננת לך מסיבה?"
"לא חשדתי בכלום! הוא היה דיסקרטי בטירוף. לא היה לי מושג. הגעתי לכאן בהנחה שאנחנו רואים הצגה!" היא מסבירה בתדהמה.
"מיטל – את זוכרת את נועם, חבר שלי מהצבא?" אלירן קוטע את שיחתנו ועורך ביניהם היכרות.
"וזו שַני, חברה של מיטל" הוא לא פוסח עלי וכשאנחנו לוחצים ידיים, מיטל מגניבה אלי מבט שואל האם ללכת או להישאר. האמת שאין לי מושג. אז היא מחליטה ללכת שלובת זרוע עם אלירן ולהשאיר אותי לבד עם נועם. ועכשיו יש את השתיקה המביכה עם המבטים המפגרים אז אני מסיימת בשלוק את כל הואן גוך. "אז מאיפה את מכירה את מיטל?" הוא שולף את השאלה הראשונה שעלתה לו בראש. "אנחנו מכירות מהצבא".
"הרבה שנים. גם אני ואלירן מכירים מהצבא". הוא מוסיף.
אנחנו מוסרים אחד לשני שאלות כמו במשחק כדור. אני מספרת שאני גרה בפתח תקווה, שאני מורה בבית ספר יסודי, רווקה ונושקת לגיל 40 המבהיל. הוא גם בן 40 , איש הייטק, רווק, וגר בתל אביב בגפו. הוא נראה מרוצה כשהוא שומע שאני רווקה ואני שואלת את עצמי כמה אני מרוצה מהעובדה שהוא עדיין רווק בגיל 40 ומנסה למצוא פגמים גלויים לעין. כשאני מתקשה למצוא משהו מוחשי אני שואלת איך זה שהוא עדיין רווק והאם היה מאורס או קרוב לזה בעבר. "האמת שכן. הייתי מאורס ועמדנו להתחתן לפני שלוש שנים בערך". הוא מדבר על אהובתו לשעבר וזז באי נוחות. "ומה קרה?" אני שואלת.
"היא בגדה בי. עם חבר שלי." הוא מספר ומשפיל את עיניו. אוי.
"עם חבר שלך? מקסימה שכמותה. תכף תגיד לי שהיא עשתה את זה אצלכם בבית…" אני שואלת אבל לא באמת מצפה לתשובה ופוקחת את עיניי בתדהמה כשהוא מהנהן בראשו לחיוב.
אני מוציאה אויר. איזה נשים זונות יש בעולם. מעולם לא הבנתי את זה.
"אבל זה עבר ונגמר. אני לגמרי בסדר – היא יצאה מחיי לתמיד כבר באותו יום." הוא ממהר להרגיע. אני מחייכת ומהנהנת בראשי. הכוס שלי ריקה. "אני הולכת להביא לי משקה – אתה בא?"
עוד ואן גוך אחד – השלישי במספר. עדיף להישאר במקור ולא לערבב. ראשי סחרחר. אוו.
נועם עדיין מולי מדבר ומדבר ואין לי מושג על מה, אני מניחה שזה לא מעניין. בא לי לרקוד. והופ אני במרכז עם מיטל, אלירן ואורן ועוד חברים וחברות משכבר הימים רוקדים Its a Rainning Man! אבל בגרסה של הלוויל. אין על מסיבות שנות השמונים. יס!
נועם עושה לי היי מרחוק, הוא לא נראה בקטע של ריקודים וכאלה. "היי מה קורה שם ביניכם?" מיטל שואלת תוך כדי סיבוב. "סתם מדברים, לא משהו מיוחד". אני עונה ועושה לה תנועה שהכי שנות השמונים, עם תנועת המספרים שחולפת מול העיניים. אני מרגישה שהראש שלי עומד להתנתק מהכתפיים אז אני מפסיקה להעיף אותו מצד לצד.
"אה חמודה! לכי שבי בצד." אני שומעת את אורן שאוחז בידי ומוציא אותי מהרחבה הלוהטת.
"אבל אני רוצה לרקוד! עזוב לי את היד!" אני מוחה בתוקף אבל אורן יותר חזק. כל יד פלדה והוא לוקח אותי בלי להתאמץ. "קרציה!" אני מסננת בזעף והוא נותן לי מבט של "את נשארת פה!" והולך להביא לי 2 כוסות מים. "תשתי" הוא פוקד עלי כשהוא חוזר, ואני שותה את כל המים ויושבת בצד כשאורן עומד לידי כמו שומר ראש. הוא נעלם אחרי חמש דקות כשהוא רואה שוב את הפרגית בסביבה ואני מנצלת את ההזדמנות לקום שוב.
"הכל בסדר"? אני שומעת את נועם מאחוריי. "כן. הכל בשליטה!" אני אומרת בקול רם מידי.
"אז יש מצב שניפגש בהמשך?" הוא שואל אבל אני כבר לא איתו. אני שומעת מילים אבל הן עוברות על ידי. הלב שלי מחסיר פעימה ועוד אחת ואני לא מרגישה את הרגליים. ברגעים אלו ממש נכנס ליאור האקס המיתולוגי שלי והוא מחפש בעיניו את מיטל, וכשהוא רואה אותה היא רצה אליו והם מתחבקים. אחר כך הוא מתחבק עם אלירן.
ליאור כאן. זה שהיה בן זוגי חמש שנים ארוכות ויפות. היחיד שכמעט התחתנתי איתו. כמעט. וזה לא קרה בגללי. "אז מה את אומרת?" נועם ממשיך לנסות. "שנייה". אני ממלמלת.
עברו 15 שנה מהפעם האחרונה שראיתי אותו ושברתי לו את הלב והנה הוא פה מולי.
אני רואה שמיטל לוחשת לו משהו באוזן והוא מפנה את ראשו אלי, מבטו צורב את עיניי. אני חושבת שגם הוא קפוא, כמעט כמוני. אני עושה איכשהו כמה צעדים מהוססים ומזוגזגים לקראתו והוא מתקרב אלי גם, הוא עד שיש בינינו מרחק נגיעה,
לא יותר. "אוו שַני…זו באמת את!" הוא אומר בקול שמעולם לא שכחתי ומושך אותי אליו לחיבוק. חיבוק חם וארוך. אני מקרבת את אפי לצווארו ונושמת עמוק. הריח אחר אבל עדיין מהמם.
"אז מה שלומך?" הוא שואל בחיוך אחרי שהשתחררנו מהחיבוק. "אני בסדר. טוב לראות אותך!" אני עונה ומרגישה סחרחורת קלה. "גם אותך! לא השתנית. נשארת יפה כמו שזכרתי". הוא אומר בכנות ולוחש את המשפט האחרון. שתיקה קצרה עם מתח באוויר. "תודה, גם אתה נראה לא רע – יחסית לאיש זקן".
המשך יבוא…