הבריחה פרק שביעי. אני מאושרת מעט.

"את זוכרת את התכנית?" שאלה אותי דון, מכל האנשים בחבורה היא הייתה היחידה שהביטה עלי.
"כן. אל תדאגי." אמרתי וחייכתי.
"טוב, אני לא אדאג, אבל אני בהחלט לא מאושרת כשאת כל כך עצובה." היא אמרה והלכה.
רציתי לצעוק עליהם: איך אני יכולה לא להיות עצובה?! אתם שונאים אותי, כשזה יגמר לא יהיה לי אדם בעולם הזה! אני אהיה בודדה, והרוב באשמתי.
"היי, אם את דואגת לה שיקרה מחר או בעוד שבוע, או כל דבר, את רק צריכה להירגע. תחשבי על ההווה, לא על העתיד, אם תחשבי על העתיד את תשכחי לחיות את מה שיש עכשיו." אמרה לי אמילי.
"אין לי למען מה לחיות עכשיו, כל מה שיש לי עכשיו זה חברים שהפנו לי עורף, דאגות ועוד דאגות." אמרתי.
"אף אחד לא הפנה לך עורף, אנחנו פשוט כועסים עליך שאת לא חשבת עלינו כשבאת לכאן וסיכנת אותנו בזה שאבא שלך יבוא." אמרה אמילי.
"מוזר שמכל האנשים דווקא את ודון ששנאתם אותי נשארתם איתי." הרהרתי בקול.
"לא שנאנו אותך. תחשבי על כל אדם כאדם נטול שנאה, השנאה היא מסכה שאנחנו שמים." היא אמרה.
"את מאוד אופטימית." הערתי.
"ואת הופכת להיות פסימית וצינית בדיוק כמו דון. אני מעדיפה להיות שמחה מאשר דכאונית." היא הלכה.
"טוב, תודה על העידוד אמילי." אמרתי לעצמי ותפסתי את העמדה שלי בסמטה.
עמדתי שם בשקט, מוכנה להכל. כעבור חמש דקות מייק נעמד לידי כשהוא לבוש ומוכן למשימה שלנו.
"את שקטנה יותר מהרגיל." הוא העיר.
"אני טיפה לחוצה ועצובה." עניתי בשקט.
"למה את לחוצה?" הוא שאל אותי.
"כי כשהכל יגמר לא יהיה לי מקום לישון בו, לגור בו. אני בעצם ישאר לבד." אמרתי.
"למה לבד? יש לך אותנו. ומה עם החברים הישנים שלך מניו-יורק?" הוא שאל.
"אתם? אתם כבר עכשיו עזבתם אותי. חוץ מזה, לא היו לי חברים בניו-יורק. הייתי הכבשה השחורה, במשפחה ובבית הספר. ואמנם יש לי דודים אבל אליהם אני בהחלט לא מתכוונת ללכת." אמרתי בעצב.
"למה לא? הם המשפחה שלך." הוא אמר.
"כי הם מגעילים והם שונאים אותי." אמרתי בשקט ונזכרתי בדוד ג'ון ודודה אליסה.
"טוב, תהיה בשקט הם באים. נדבר אחר כך." אמר מייק ושמעתי את קולותיהם של אבא שלי ואלכס.
"זה ממש כאן מעבר לפינה אדוני, היא תמיד נמצאת כאן." אמרה אלכס.
"תמיד ידעתי שהיא תתגלגל לרחובות עם העבודה הטיפשית שלה." הוא אמר והבנתי שהוא מדבר על המקדונלדס, מצחיק מאוד, כשהמשטרה תשמע את זה הם יחשבו משהו אחר.
"כן, היא מוכרת באיכות מעולה." אמרה דון וכולם נכנסו לסמטה, לפני שאבא שלי שאל משהו הם נעלמו משם ואני התקרבתי לאבא שלי יחד עם מייק.
"את הולכת למות גבירתי הצעירה!" הוא צעק.
"לפני שתהרוג אותי, תחזיק את זה בבקשה." ביקשתי ומייק התקרב אליו והצמיד אותו לקיר.
"אם תעז לספר למישהו אני ירצח אותך." אמר לו מייק וראיתי את המבט המפוחד של אבא שלי.
"אנחנו לא רוצים סמים איש משוגע אחד!" צעקתי וידעתי שהמשטרה בדרך.
"מה אתם תעשו לי?" הוא שאל בלגלוג.
"על זה שניסית למכור לקטינים סמים, בערך שתי שנות מאסר, על זה שהגעת לכאן בלי דרכון והתגנבת לטיסה עוד שנה של מאסר וקנס כבד." אמר שוטר מאחורי ואני זזתי הצידה עם מייק.
"זה לא אני, הם דחפו את השקית הזאת לידיים שלי!" הוא צעק ואני זרקתי את הכפפות לפח שלידי.
"אדוני השוטר, אתה יכול לקחת אותו ממני, הוא מפחיד אותי." ביקשתי והשוטר חייך אלי בחביבות.
"כמובן, לכי הביתה והמשוגע הזה כבר יטופל." אמר השוטר ומייק משך אותי משם.
"אני עוד אצא מהכלא ואת עוד תשמעי ממני ילדה!" צעק אבא שלי כמו אידיוט.
"הוא היה יכול להגיד שאני הבת שלו. אבל הוא אידיוט מדי בשביל זה." אמרתי למייק בדרך חזרה הביתה.
"תראי, אליסון, את באמת התנהגת כמו מטומטמת כשלא אמרת לנו שהוא יכול להיות מסוכן כשרק מצאנו אותך אבל אני בכל זאת חייב להגיד שאת לא גרועה בכלל בתור שותפה למכירת סמים." הוא אמר.
"מצחיק מאוד. טוב, אני מנחשת שעכשיו אני יאלץ לעזוב." אמרתי.
"אני חושש שכן, לוריס אולי תרשה לך להישאר אבל את תראי שאם הם באמת כועסים עליך את תעדיפי להתאבד מאשר להישאר איתנו עוד דקה." אמר מייק כשהגענו הביתה ופניהם הכועסות של אלכס ובוב קידמו אותנו.
"מה קרה?" שאלתי.
"זה מה שקרה." אלכס הצביעה על הסלון, שם ישב שוטר והביט בי בכעס.
"למכור סמים, להתגנב למטוסים… אני לא יודע למה עשיתן את זה אבל אני יכול להגיד לכן-אתן לא תעשו את זה שוב." הוא אמר והבטתי באלכס בבהלה.