הבריחה פרק שכחתי…..

החיים שלי בבית של אלכס נמשכו על מי מנוחות, מסיבה פה, טיול שם… שום דבר מעניין לא קרה.
התחלתי ללמוד בבית הספר של אלכס והפכתי לתלמידה מצטיינת, עדיין שנאתי את אמילי ואת דון, לא היה סימן מאבא שלי, והאמת שהתחלתי קצת להשתעמם מהפשטות והקלילות שאפפו אותי, אבל רק קצת.
ביום שני מעייף במיוחד חזרתי הביתה בארבע, כל שאר המשפחה נסעו לבקר את הדודים שלהם בניו יורק ואלכס הודיעה לי עוד אתמול שכל הילדים יוצאים למסיבה, הבת היה ריק לחלוטין ושקט.
על השולחן במטבח היה מכתב שהיה ממוען אלי, הכתובת שלו הייתה הכתובת של הבית הקודם שלי.
פתחתי אותו בידיים רועדות, ידעתי שזה מאבא שלי אבל לא ידעתי אם אני רוצה איתו בכלל קשר, אולי כדי שאני פשוט אשרוף את זה וזהו?
ידעתי שאסור לי, פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא אבל לפתע האור נדלק.
"היי, מה את עושה?" שמעתי את קולה של דון מאחורי ומיהרתי להחביא את המכתב.
"שום דבר, רק מחפשת משהו לאכול." אמרתי לה והיא צחקה ברוע ואמרה: "היית מוצאת אם לא היית עסוקה בלקרוא את המכתב מאבא שלך."
"איך את יודעת?" שאלתי אותה בשקט והיא התיישבה מולי על הכיסא בפיסוק רגליים.
"אני הבאתי את זה מהדואר. מה הוא רוצה?" היא שאלה.
"עדיין לא קראתי." התיישבתי לידה באנחה.
"אז תני לי לקרוא!" היא אמרה וחטפה מידי את המכתב כשהיא רצה לקומה השנייה ומתחילה לקרוא בקול רם: "שלום לך אליסון, אני רוצה שתדעי שאחיך המסכן מת, בגללך. את לא מוזמנת לחזור הביתה יותר אבל אני בהחלט אבוא לבקר אצלך בעוד יומיים. כל טוב לך נוכלת."
"וואו, אבא שלך שונא אותך!" היא צחקה ואני כמעט בכיתי.
"לא דון, זה לא מצחיק בכלל! אם אבא שלי יבוא הכל יהיה אבוד! כשאבא שלי קורא לי נוכלת דברים מאוד רעים קורים!" אמרתי והבנתי שכרגע אני עומדת להביא חורבן על האנשים הנחמדים שאירחו אותי.
"בעוד חמישה ימים יתחילו חגיגות הקציר. אם נצליח לגרום לו להתעכב עד לחגיגות אולי נצליח לחמוק ממנו." אמרה דן ברצינות וחזרה אלי.
"ואיך נצלי לעכב אותו? אם הוא מגיע עוד יומיים הוא כנראה קבע כרטיסים מראש." אמרתי ודון משה אותי החוצה.
"חייבים למצוא את כולם, אנחנו יכולים לטפל בזה. ואחרי שנטפל בזה אנחנו בהחלט נטפל גם בך." אמרה דון ומשכה אותי אל הרחובות הסואנים של ברבדוס.