הג'ינג'ית – פרק ד

נעמה ואני יוצאים כבר כמעט שלושה חודשים.
כל שלושה ימים היא 'נשארת לישון', אם אפשר לקרוא לזה 'לישון', אם אפשר גם לקרוא לזה 'נשארת' – בחמש בבוקר באופן קבוע היא מנערת את השינה ואותי מעליה, כמו מרבד פירורים מסגיר על חולצתו של ילד שמן, והולכת לדרכה.
היא שוכחת אצלי על הכרית מספר שיערות ג'ינג'יות. האמת, היא שוכחת כמה גם בכיור שבחדר האמבטיה ועוד כמה על הרצפה בסלון. בעצם, נדמה שהיא שוכחת אותן בכל מקום בו כף רגלה הספיקה לדרוך "תגידי, את לא צריכה אותן?" אני שואל בעודי מרים כדור כתום שהרכבתי "כבר לא. ככה אני מסמנת את הטריטוריה שלי" היא עונה בחצי חיוך, מותירה חצי לאמת שבדבריה. היא מפיצה בדירתי ניחוח קוקוס וניל במנות קטנות וכאילו מבשמת בעזרתו את חוטי שיערה הנושר.
כשאני שואל לאן היא כל כך ממהרת בשעה כזו מוקדמת היא מסננת בלחש, כאילו שיש יותר מ'רק שנינו' בבית, "להתארגן לעבודה" ונדמה שהיא בעצמה לא מאמינה למילותיה.
אני מביט בה במבט תוהה "אז למה שלא תתארגני כאן?" מנסה לזכות בעוד כמה רגעים בהם אוכל להסניף אותה-עצמה ולא תרגום שלה בגלי הריח שהיא מותירה בקמצנות אחר לכתה. היא משיבה שיש דברים שהיא יכולה לארגן רק בביתה ואני מציע, רגע לפני שעיניי שבות להיעצם, שבפעם הבאה אפשר פשוט לישון אצלה. היא זורקת כבדרך אגב שלשותף שלה מעט קשה עם אנשים חדשים ועדיף לעשות זאת בהדרגה "שותף?!" אני מרגיש את עיניי הכמעט-עצומות כמעט-נפקחות. היא מתעלמת משאלתי ומשיבה שהיא חייבת ללכת כי כבר ממש מאוחר.
אני מתהפך בלית ברירה על בטני, מעיף מפניי שיערה ג'ינג'ית שמדגדגת לי את הנחיר ושניה לפני שאני נרדם סופית אני ממנטר לעצמי, כדי שלא אשכח לשאול אותה על כך כשאתעורר "שותף.שותף.שותף".
בלית ברירה אני מתעורר מהנודניק השלישי והאחרון, נזכר במנטרת 'השותף' של נעמה ועוד לפני שאני מצליח לגלגל את עצמי ולהתהפך על הגב אני נושם ומחייג אליה "מחרתיים ארוחה אצלך בדירה, את, השותף ואני. מה את אומרת?" אני מוצא שהרעיון שלי משעשע אותה מסיבה לא ברורה והיא משיבה, כאילו שאני לא עצבני מספיק, "האמת שזה בדיוק הערב האינטימי שלי איתו, זה היום היחיד בשבוע ששנינו לא עסוקים בערב, אבל אני לא חושבת שיפריע לו אם תצטרף אלינו"
אני. אצטרף. אני. הגלגל החמישי. מ כ ל הג'ינג'יות בעולם, דווקא בזו נתקלתי "אני ממש שמח שזה מצחיק אותך, נעמה. אני אביא בירות" קבעתי וניתקתי את השיחה.
אני עוקב אחר הוראותיה הטלפוניות הלא ברורות בעליל, שהיו אמורות, בגדול, לכוון אותי בקלות לביתה. לבסוף אני מצליח לאלתר את דרכי לכתובתה, רחוב שייקה דן 5. אני נכנס בשעריו של הבית הפרטי, חולף על פני דלתו וממשיך לפסוע באופן אוטומטי ליחידת הדיור שבמורד המדרגות. צעקתה מונעת ממני להמשיך "לא תיארתי לעצמי שאתה מתעסק גם עם הדיירת שלנו".
רגליי ניטעות במקומן במבוכה ואני ממלמל ספק לה ספק לעצמי "לא תיארתי שאת והשותף שלך מתגוררים בוילה, מצטער" היא מחייכת אליי ומובילה אותי לתוך ביתה. כשאני נכנס פנימה אני מבחין בעיצוב הפשוט והחמים של דירתם, לא נוף אופייני בדירת שותפים טיפוסית. אני פוסע על המרצפות הישנות,שנדמה שהחלו להצהיב מרוב פז"ם, לכיוון הסלון ומתיישב על ספה עתיקה בצבע בורדו, מהסוג הלא באמת נוח, כזו שמזכירה מעט את הספה בבית סבתי. היא מסמנת לי להמתין בזמן שהיא קוראת לאריה, השותף שלה. בינתיים אני מנסה לעודד את עצמי שאין שום סיכוי בעולם שבחור בשם אריה יגנוב לי את הבחורה וממשיך להעיף מבטים על הקירות ברחבי הדירה. את תשומת ליבי תופסת העובדה שנעמה קישטה את כולם, ללא יוצא מן הכלל, בתמונות משפחתיות של אנשים שנראה שהאושר הוא מנת חלקם ומזהה שבכולן מופיעה אישה שנראית כמו נעמה בעוד 20-25 שנים מהיום. אני מסיק שזו אמה וממשיך לסקור בעיניי את הדירה כשקולה מפתיע אותי מאחור "תכיר, זה אלירן" אני מסתובב לעבר קולה עם מבט מלא בביטחון שיבהיר לאריה מי בן זוגה של נעמה ומי רק השותף, וגם זה לעת עתה "תכיר, אלירן, זה אריה, אבא שלי" כן. ללא ספק אין רגע דל עם הבחורה הזו. פשוט אין.
אני מבחין שהיא גבוהה ממנו בחצי גוף לפחות, ולא, היא לא כזו גבוהה נעמה שלי, בטח לא עם נעלי הבית של פו הדוב שעוטפות את רגליה כרגע.
"אתה על כסא גלגלים" אני פולט את המובן מאליו לפני שהספקתי לעצור ולחשוב.
"השותפה שלי ציינה בפניי שאתה חד הבחנה, אבל אני חייב להודות שלא תיארתי לעצמי עד כמה" הוא צוחק אליי, או עליי, אני מעדיף כבר לא לדעת. אני מנסה לתקן את הטעות ומושיט את ידי לעברו כדי ללחוץ את ידו ואז קולט שמלבד רגליו הקטועות, גם ידיים אין לו כל כך.
אני מקלל את נעמה בליבי על שלא הכינה אותי לסיטואציה הזו ואפילו יותר על כך שהיא נראית ממש משועשעת משק המבוכה שממשיך להישפך על פניי בקצב זהה לקופסת משחקים גדושה שנשפכת מידיו של ילד.
היא לוקחת את ידי בטבעיות כאילו שמלכתחילה הושטתי אותה לה ומובילה אותי לשולחן האוכל עליו פרושה מפת שולחן פירחונית.
אני יושב חצי קפוא על כיסאי בזמן שנעמה מחלקת לכל אחד מאיתנו צלחת, מעמיסה עליה מכל סיר ומחבת המונחים על השולחן ושומע את אריה אומר לי " 'שתחרר ילד!! אז לא נוכל לשחק גוגואים יחד, אתה לא צריך להיות כל כך שבור מזה" אני מתעשת על עצמי ומפנה את מקומה של המבוכה לטובת שיחה קולחת על שירותו הצבאי של אריה, שריונר בדימוס. הוא יורה לאוויר מור"קים ואני גומע את מילותיו, מנסה להבין אם שדה הקרב אותו הוא מתאר, דומה, ולו במעט, לזה שאנו לוחמים בו היום. כשנדמה שקיטבג הסיפורים שלו התרוקן לחלוטין אני שואל אותו באיזו היתקלות הוא איבד את רגליו וידיו. מפניו מתרוקן הצבע באחת, נדמה כי בזוויות עיניו נחרשו בן רגע קמטי עצב חדשים ובכל עין מצטברות שלוש דמעות בדיוק, אני מכיר את הסוג הזה טוב מדי – מספיק בכדי שייראו אך לא מספיק כדי לחמוק מבעד לעפעפיים. את שולחן האוכל מטביע נחשול מועקה והוא עונה במבט מושפל שאת גפיו איבד בהיתקלות מול אלוהים. הוא מבקש מנעמה להשכיב אותו במיטתו, טוען שנפלה עליו עייפות פתאום, אך דואג להיפרד ממני בחיוך הרחב ביותר שהוא מצליח לגייס "חד הבחנה, שמור על הקלמנטינה שלי, כן?" אני מהנהן נמרצות כי פי יבש מדי מכדי להשיב לו ונעמה מסובבת את כסא הגלגלים ודוחפת אותו באיטיות לעבר חדר השינה שלו.
כשהיא יוצאת ממנו לבסוף, היא סוגרת בעדינות את דלת חדרו אחריה ואני תולה בה מבט מלא בסימני שאלה "עדיין קצת קשה לו לדבר על זה" היא מתנצלת. אני ממתין ארוכות לראות אם היא מתכננת להמשיך אך מבין מהר מאוד שמבחינתה כל הערפל התפוגג וניתן להמשיך כרגיל "בבקשה תסבירי לי מה היה כאן. את מזמינה אותי להכיר את השותף שלך, תוך כדי אני מגלה שהוא בכלל אביך וכאילו שזה לא מספיק מביך לכשעצמו, גם הייתי צריך להתמודד עם העובדה שהוא נכה קטוע גפיים בכיסא גלגלים" היא מביטה בי ובעיניה ניצתת אש של כעס וחימה " אתה, אלירן, לא צריך להתמודד עם שום דבר. הוא, אני ומה שנשאר מהמשפחה שלנו צריכים להתמודד עם זה. לא תיארתי לעצמי שאתה ילד מפונק שלא נתקל בחייו בנכה על כסא גלגלים, מתנצלת שלא מצאתי סיבה לציין זאת".
אני נאנח, מנסה לרוקן בנשיפתי את האוויר שכלוא בריאותיה ולהקל עליה במעט "אני מתנצל, את צודקת. אולי פשוט תספרי לי הכל מההתחלה? אני מרגיש שאת פאזל שלעולם לא באמת אסיים להרכיב, גם כשנדמה שכבר הנחתי את החתיכה האחרונה".
השרירים סביב פיה הופכים רפים ומתרככים ואני מבין שהיא מוחלת לי ללא מילים.
"ב14.7 לפני ארבע שנים, אמא שלי, שמה עדנה, שבשעות הפנאי לקחה חלק במקהלה העירונית של תל אביב, נסעה יחד עם אבי לאחת מהופעותיה ב'אולם הכרם'. בדרך כלל הם נהגו לקחת איתם גם אותנו, גדוד המעריצות המושבע שלה, אך באותו יום דודה מגי ואני אירגנו יומיים גדושים בכיף לאחיותיי הקטנות ולילדיה לכבוד החופש הגדול" היא מתמקדת בנקודה כלשהי על מפת השולחן ולא מסיטה ממנה את עיניה, אף לא לרגע, שמא העולם יתפורר אם תעשה זאת, משחררת אנחה שאמורה להסדיר את קצב נשימותיה אך נדמה שרק מחמירה את המצב ומנסה להמשיך "היומיים האלו היו אמורים להיות שיאה של החופשה של הילדים, ואולי בעצם זה באמת היה כך כי לאחר מכן הכל החל להתמוטט כמו מגדל קלפים שפוגש לראשונה משב רוח.
בשעה 19:00 הטלפון בביתה של מגי צילצל "אבא על הקו" היא מכנסת את כולנו סביב מכשיר הטלפון ושמה אותו על רמקול. הוא לוחש שהגיעו לסולו של אמא ומשתתק בכדי שנוכל לשמוע. כולם האזינו בלהט, כאילו מנחשים שזו הפעם האחרונה שהיא תפיח בנו חיים בעזרת קולה המהפנט. כשהיא סיימה, אבי סינן בשקט שנגמר ועכשיו זו כבר חפצי השמנה, מסר נשיקות ואהבה וניתק.
ב21:00 צילצל שוב הטלפון בביתה של דודה מגי. התקשרו מבית החולים איכילוב. היא ניתקה את השיחה בידיים רועדות, הורתה לדוד שלום לשמור על הילדים ולקחה אותי איתה ברכב, לא מסוגלת לטוות משפטים שיסבירו לי במה מדובר, וגם לעצמה. אחרי נסיעה שנדמה שארכה נצח, הגענו לאיכילוב. ירדנו לקומת המרתף בה נערכים הניתוחים, עברנו במסדרונות הצרים והחונקים והגענו לבסוף לחדר ההמתנה למשפחות, שם חיכו לנו קרובי משפחה רבים וחברים קרובים של אבא ואמא. כולם או בוכים בהיסטריה או דוממים וקפואים כמו פסלי אבן."
היא מוזגת לעצמה כוס מים ושותה אותה בלגימות קטנטנות, כאילו כל מטרתן להרטיב מעט את שפתיה ואולי גם את גרונה. היא פוצה את פיה להמשיך את הסיפור אך מתחרטת וממשיכה לגמוע מהכוס את שנותר בה "הרופא יצא לאחר מספר שעות מורטות עצבים ומסר לכולנו שאבי בחדר התאוששות כעת. הניתוח הסתיים בהצלחה. 'הצלחה' הוא אמר. לאחר מכן הוא המשיך ואמר שבכדי לנסות להציל את אבא הם נאלצו לכרות את גפיו העליונות והתחתונות ואז הבנתי שמילים הן לא ההגדרות עצמן, אלא הן בעצמן הדברים שצריך להגדיר. בכיתי בארות של דמעות על כך שאבי לא ישוב ללכת או ללטף את פנינו בידיו ש'ככל שהן יותר מחוספסות כך הן יותר אוהבות' כפי שנהג לומר לנו כשהיינו קטנות.
אני אפילו לא זוכרת את סדר האירועים אך מאוחר יותר מצאתי את עצמי צורחת עליו 'מישהו טרח לעדכן את אמא שלי?! מישהו סיפר לה על אבא?!' באותו רגע, מישהו, אני אפילו לא יודעת מי, אימץ אותי לחיקו, הוא לחש באוזני שיש בשורות לא טובות , כאילו שעד כה חיי לא נופצו לרסיסים על הרצפה וליבי לא הושלך חשוף אליה ורוסק לאלפי חתיכות. החדר חג סביבי במעגלים ולידי הרועדת נדחפה כוס מים קרים שאפילו לא הצלחתי לאחוז. 'אבא ואמא עשו תאונה' נאמר לי ורק באותה השניה נפל לי האסימון שאפילו לא ידעתי למה אבא הובהל לחדר הניתוח מלכתחילה 'הם חזרו מההופעה של אמא וככל הנראה רכב אחר התנגש בהם בעוצמה רבה בתאונה חזיתית. אמא..' אני זוכרת היטב שלא היה סוף למשפט הזה, אך הוא היה הסוף עצמו. הבכי של הסובבים אותי צרם באוזניי ואני חושבת שהתעלפתי, או שהזריקו לי חומר הרגעה כי הכל הטשטש סביבי בבת אחת. מאותו רגע ארור השתנו חיי מהקצה אל הקצה אבי צלול לחלוטין במוחו אך בכל שאר המובנים הוא סיעודי במאת האחוזים וזקוק לסיוע מסביב לשעון. למזלנו הרב, אנחנו חמש בנות מלוכדות והטיפול בו מתחלק בין כולנו".
היא המשיכה וסיפרה על תקופת השיקום בבית החולים, מפזמת ושורקת כמו רופאה מינוחים והשלכות רפואיים כפי שהוסברו לה כשהיא העתיקה את חייה ונשימותיה לחדרי ההמתנה והמסדרונות החיוורים שבו.
לפתע מציף אותי פלאשבק שמאוחר מכדי לנסות לעצור ואני נשאב בעצמי למסדרונות החולים שמחוץ לחדר הניתוחים, בהם עמדנו כל החבר'ה מהצוות, כי אף אחד לא היה מסוגל עוד להמשיך לשבת, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, מחזיקים בידיהם ספרי תהילים ונושאים תפילות למען נתנאל, או למעננו, כדי שלא נאלץ להתמודד עם הריקנות שנגזרת על חיינו בלעדיו.
אני גורר עצמי בכוח מהזיכרון הנוראי הזה ומנסה לשוב ולהתרכז בסיפורה של נעמה על אף שאיבדתי את הרצף "לעד אדם בוכה על עצמו" אני שומע אותה אומרת בקול עמום מבעד לבריכת הזיכרונות אליה צללתי, ואני לא מצליח להבין את ההקשר. היא חוזרת על דבריה, מנגבת מלחיי דמעה מלוחה שכלל לא שמתי לב שחמקה מעיניי "צללת לסרט משלך, לפיסת האובדן האישית והפרטית שאתה חי ונושם בריפיט".
אני נכנע ומספר לה על נתנאל, החבר הכי טוב שלי. המילים מתבלגנות בראשי ואני קופץ בלי סדר או הגיון מסיפורים מהטירונות לשריקת הכדור התועה באימון שפילחה את האוויר, ויחד איתו גם את גופו של נתנאל ואני מבין שבין שני משפטים שאני מצליח לארגן נכון נכנסים עשרה שההקשר שלהם לא מובן, אפילו לא לי, וקולט שמעולם לא סיפרתי עליו, לאף אחד, על נתנאל שלי, כי מי שיודע לא שאל כדי לא להכאיב ומי שלא יודע, לא מצאתי סיבה לשתף אותו, להכניס אותו לפיסת גן העדן הפרטית שיצרתי לשנינו – בה אנחנו שוב מריצים בדיחות וחיקויים של כל העולם ואישתו, שם אני שוב בוכה על כתפו הספוגה בדמעותיי, ללא חשש להיחשף או להישפט, שם שוב אני מכיל את ספינת כאבו ומסייע לו כשהוא בוחר להפליג איתה, כנגד כל הסיכויים, בין גליו הסוערים של ים הרגשות שלו, לעבר חוף מבטחים.
שם, רחוק, בלי שאף אחד יפריע לנו ויכניס, חלילה, רסיסי מציאות חדשה מכאיבים לאיזור הקדוש הזה. שם זה שוב רק נתנאל ואני, מתגנבים כמו בכל צהרי שישי לחוף הכינרת הפרטי של דגניה, משליכים מעלינו את הנשק והא', מניחים אותם צמוד לגופנו ונשכבים בבוקסרים מחוררים על האבנים הקטנטנות והכואבות שמעטרות את החוף, לצידו של כל אחד מונחת צידנית קשיחה של פעם בצבעי תכלת לבן ובה שישיית פחיות בירה עטופה בהר של קרח שקנינו במיוחד בתחנת הדלק בצמח. מבלבלים את המוח על החיים של אתמול והחיים של מחר, תמימים מכדי להבין שמספיקה בסך הכל מאית שניה אחת בודדה בכדי לשנותם מהקצה אל הקצה – שבמאית שניה אחת בדיוק, לב פועם וחי הופך דומם לנצח.
אני מספר הכל לנעמה ומרגיש איך אני מתרסק לתוך קיר הזיכרונות שהחבאתי במשך כל כך הרבה שנים. והיא רק מלטפת את כאבי בעדינות ומעודדת אותי להמשיך, כשבכל עין, של כל אחד מאיתנו, מצטברות להן בדיוק שלוש דמעות.