הגלגל מתהפך (פרק 1)

זיכרונות צפים בראשי, הם כואבים כל כך שאיני מצליח לדחוק אותם…

"אתה לא מבין אנחנו צריכים לחזור!" צעקה אמא על אבא מהמושב הקדמי.
"לא, אני טעם לחזור כבר אנחנו בחצי הדרך," אמר אבא, מנסה להישאר רגוע כשהוא על הכביש. "תחזור בחזרה!" צעקה שוב אמא. אבא פנה להביט בה. ואז לפתע נשמעה צפירה, אבא הסיט מהר את המכונית ומשם הכל חשוך.

אני חוזר בחזרה אל ההווה, הווה שבו כבר הורי מתו ואני מתגורר ברחובות. "ניק אתה בא?" שאל אותי ריק.
"כן אני בא אחי." קמתי מאבן הגדולה מתקדם אל עבר החבר'ה. "אז מה גונבים היום?" שאלתי את ריק.
"אוכל, אולי גם קצת כסף," מלמל.
"טוב אוכל נשמע לי מצוין נדמה לי גם נגנוב לקטנים." כולם הנהנו בהסכמה ואני חייכתי חיוך מרוצה.
נעצרנו מול החנות הגדולה שכל העשירים קונים שם, כולם הסתכלו עלי בציפייה. "מה?" שאלתי אותם. "אל תעשה פרצוף אתה המוח כאן," אמר לי ליאו כאילו זה מובן מאליו.
"טוב אני חושב שנתחלק לשלוש קבוצות, קבוצה אחת שומרת, אחת פורצת ושומרת מבפנים והשלישית גונבת." כולם הנהנו והתחלקו לקבוצות.
אני כמובן הייתי בקבוצה של הגנבים, אני הייתי מהיר וגמיש יותר מכל אחד אחר שם.
התחלנו לגנוב בוזזים כמה שיותר אוכל וכסף. כשאני כבר בדרכנו לצאת, שמענו סירנות של משטרה. "מישהו הלשין עלינו כולם לרוץ!" צעקתי. התחלתי לרוץ גם אני אך נעצרתי כשראיתי את ריק תקוע באחד המדפים. רצתי אליו עוזר לו לקום. "קדימה ברח!" צעקתי לו. הוא התחיל לרוץ ואני רצתי אחריו. הגענו אל היציאה וריק הצליח לחמוק מהשוטרים, אבל רק בגלל שהם ננעלו עלי. ניסיתי להלחם בהם אך ללא הצלחה. הוכנסתי לניידת כשעל ידי אזיקים. "תשמע ילד אתה הסתבכת בצרות" אמר השוטר שנהג.
"לא לרגע חשבתי שאתם הולכים לתת לי סוכריה על זה שהייתי ילד טוב." השוטר צחק אך לא אמר דבר.
הגענו אל תחנת המשטרה, הכל היה רועש ומבולגן. אני לא מבין איך הם עובדים ככה.
השוטרים 'הנחמדים' הכניסו אולי לחדר, תא לא בטוח מה זה. בחדר ישב חוקר נוער ומולו נח עוד כיסא במיוחד בשבילי.
התיישבתי על הכיסא ממתין לחקירה המצפה לי. "שם?" שאל אותי.
"ניק," השבתי רגוע.
"שם משפחה?" הלב שלי צנח.
"לא יודע." הוא הביט בי מופתע והמשיך לשאול.
"גיל?" נאנחתי.
"שבע עשרה." הוא המשיך לשאול עוד כמה דברים ואני עניתי על כולם רק רוצה שזה יגמר. כשאני עונה על השאלות תהיתי בלבי עד כמה ההורים שלי כועסים עלי למעלה על זה שאני גונב. לא, אני לא עשיתי שום דבר רע רק רציתי לחיות. ניסיתי לשכנע את עצמי.
"טוב ניק, אנחנו מבינים שאתה וה'חבורה' שלך גנבתם כי אתם צריכים את זה. אבל עדין זה לא מוסרי." רציתי לצחוק לו בפרצוף, אבל הייתי עייף וכאב לי הכל, הפעם האחרונה שהייתי בתחנת משטרה זה היה בגלל שאיבדתי את הורי.
"אני יכול להוציא אותך עם הזהרה רק בתנאי שלא תגנוב שוב," אמר לי.
"אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה," מלמלתי, מתעסק בחולצתי.
"למה לא?" שאל אותי.
"אתה טיפש?! אולי אתה ומשפחתך חיים טוב, אבל אני וכל האנשים שחיים ברחוב איתי, חיים בזבל! ואתה בא ממני ומבקש ממני לא לגנוב?! זה כמו שתבוא אלי ותגיד לי לא לחיות!" צעקתי כמטורף על החוקר.
"אני מבין, אבל אלה החוקים מצטער," אמר לי כשהבעת פניו אינו משתנה.
"אז פשוט שלח אותי למוסד לעבריינים צעירים, לפחות יהיה לי מה לאכול." כל מה שאיפעם שמרתי בפנים יצא החוצה בהתפרצות. התחלתי לצעוק מוציא את הכאב שכל הזמן הזה נדחק בפנים.
"אני מבין שקשה לך, אני נותן לך הזהרה וגם לחברים שלך," אמר החוקר אחרי שגמרתי לצעוק.
יצאתי מהחדר ושמעתי את החוקר צועק לי, "תשתדל לא להיתפס ניק." צחקתי צחוק קצר כשאני יוצא מתחנת המשטרה כשאני לא יודע מה צפוי לי כשאחזור הביתה, אל הרחוב.