הגלגל מתהפך (פרק 10)

אחרי שריק עדכן אותי בכל מה שקורה ואיך הוא הבין שקלואי היא אהבת חייו, נכנסו לבריכה וכולם היו נגדי, מה שאני חייב לציין, בכלל לא היה פר.
"תפסיקו אתם לא הוגנים!" צעקתי, צוחק.
"טוב בסדר התעייפתי." ריק קם ויצא החוצה מהמים, כשאחריו קלואי.
אני שמחתי בשבילם, אבל מאז שהם זוג זה הרגיש לי שלקחו תחבר הכי טוב שלי, רציתי לבלות היום אבל הם כל הזמן היו ביחד מאשר איתי.
הרגשתי ריקנות וחייכתי חיוך מזויף כאשר ג'ייק קרא לנו לארוחת ערב, "אני יבוא עוד מעט," אמרתי והם נכנסו פנימה.
יצאתי מהמים, עוצר את הדמעות שחנקו אותי.
עליתי לחדרי מתקלח ומתלבש מהר, כשנכנסתי לסלון, ראיתי רק את ג'ייק שם.
"איפה ריק וקלואי?" שאלתי מקווה שהם רק באחד החדרים, או משהו.
"אמ.. הם היו צריכים ללכת," ג'ייק מלמל.
יצאתי החוצה, עצבני, לא מקשיב לג'ייק שביקש ממני לעצור.
בדרך ראיתי כמה צלמי פאפרצי, התעלמתי.
הרגשתי תסכול כבד, ודיכאון. הייתי בודד.
הגעתי לפרק גדול שהיה מלא באנשים, משפחות, זוגות, ואנשים בודדים, כמוני.
התיישבתי על ספסל נאנח בקול.
"החיים קשים אה?" התיישבה לידי נערה, בערך בת גילי.
"יכלו להיות יותר טובים," מלמלתי חזרה.
"בתור בנאדם עשיר ומפונק, כמה זה יכול להיות קשה?" שאלה בלגלוג.
הרגשתי פגוע מהצורה שראתה אותי.
"אני לא כזה, אל תאמיני לכל מה שאת שומעת," אמרתי, מנסה להסתיר את הכאב מאחורי הדברים.
"באמת? נו אז תספר לי אני רוצה לדעת," אמה בקלילות יתר.
"אני לא עומד לספר לבחורה זרה שפגשתי ברחוב את סיפור חיי, מצטער." צחקתי צחוק עצוב.
"ואם תכיר אותי, תספר לי?" שאלה בתקווה.
"נדמה לי," אמרתי ספק תשובה, ספק שאלה.
"יופי, ועכשיו למה אתה עצוב?" ולפתע קולה נהיה רך.
"בדידות." מילה אחת, מלאה בכאב.
היא השמיעה קול קטן של הזדהות, ושתקה.
"לא רק אני סובל מזה אה?" צחקתי מנסה לשנות את האווירה .
היא לא צחקה, היא רק נשמה עמוק, נשימה כזאת שאני נושם כשאני עוצר את הדמעות.
"איך קוראים לך?" לפתע נזכרתי שאני לא יודע את שמה.
"אמה, ואל תטרח להגיד את שמך, כי אני יודעת." היא הצליחה לגחך קצת.
הבטתי בה, בוחן אותה, שיערה היה בצבע חום דבש עם פס כחול ועיניים אפורות שנוצצות, אך פניה נראו עצובות. הבטתי על ידיה וראיתי חתכים, ואז הכל נראה ברור.
"מי גרם לך לעשות את זה?" שאלתי אותה בלחש, מפחד לפגוע.
היא הביטה בי, בעיניה נראו דמעות, "אנשים, הרבה אנשים מכדי לספור." היא נשכה את שפתיה.
"אל תתני להם להרוס אותך, תראי להם שאת חזקה." חייכתי אליה, ואחזתי בידה. "רוצה מחר להיפגש שוב?" שאלתי אותה, מקווה שהתשובה תהיה חיובית.
"כן, למה לא?" היא חייכה גם. "ניפגש כאן? באותו מקום?" שאלה.
"כן, טוב נפגש מחר." קמתי ונופפתי לה לשלום בעודי מתרחק.
לרגע הרגשתי כיצד הבדידות והריקנות שעטפו אותי מתפוגגות כאחת. לרגע הרגשתי כבר לא לבד…