הגלגל מתהפך (פרק 11)

התעוררתי,נאנח בקול וקם מהמיטה.
התחלתי להיזכר באמה, זאת הייתה פגישה שלעולם לא אשכח. אבל כשחזרתי דוד שלי כמעט קיבל התקף לב, טוב הוא בכל זאת דואג לי.
ואז נזכרתי במשהו, קבענו להיפגש, אבל לא נתנו שעה. התחלתי כמעט להכניס את ראש בקיר, אך ג'ייק עצר אותי לפני.
"מה לעזאזל, עובר עליך?" שאל אותי, כשכוס קפה בידו.
התחלתי לשקול עם לספר לו או לא, אבל אז הבנתי שאין לי שום דבר להפסיד כאן, נכון?
ואז התחלתי לספר לו את הסיפור בקצרה, "אז איך אני אמור להיפגש איתה?" שאלתי לבסוף.
"פשוט לך באותה שעה שנפגשת מה כבר יקרה?" אמר מאדישות, שגרמה לי לכעוס קצת.
"אני יכול לאמץ כלב?" והשאלה של עצמי הפתיעה אותי יותר מאשר אותו, אבל למען האמת עכשיו שאני חושב על זה, באמת תמיד חלמתי לאמץ כלב.
"אמ… בסדר?" אמר, יותר נכון שאל.
הלכתי לחדרי, מרגיש טוב עם עצמי שאולי סוף סוף יהיה לי חבר נאמן, גם אם הוא לא בנאדם.
לפתע הפלאפון שלי צלצל, "שלום?" עניתי מבולבל, מי כבר יכול להתקשר אלי?
"ניק?" שאל קול מוכר מהקו השני.
"אמה? מאיפה יש לך תמספר שלי?" הייתי מסוקרן ומאושר כאחת.
"פגשתי את חבר שלך, ריק נכון? הוא נתן לי את המספר,טוב אז רוצה להיפגש?" שאלה בקלילות המתאימה לה.
"בטח! אני רוצה לאמץ כלב, איפה נפגשים?" שאלתי אותה, נרגש לצאת מהבית.
"נפגש בכניסה לפארק, אני כבר שם עוד שתי דקות, ביי," אמרה וניתקה.
התארגנתי מהר, לוקח איתי כל מה שצריך ויוצא מהבית בלי לומר כלום.
.
"היי!" נופפתי לה, כשראיתי אותה מרחוק, והיא התקרבה.
"אז מה? אתה מאמץ כלב?" שאלה כבדרך אגב.
"כן, את יודעת לאיפה הולכים בשביל זה?" שאלתי, כי לא הספקתי ממש להכיר את המקום.
"בטח, למזלך ליד הפארק יש מלא חנויות, ואחת מהם זה מקלט לחיות." התחילה להוביל אותי אל החנות\מקלט.
"והגענו!" אמה הודיעה בקול רשמי.
התחלנו לדבר עם המוכרת, שהייתה מאוד ידידותית, "אז כלב אה? טוב בוא שם יש את כל הכלבים." היא הכניסה אותנו לחדר שהיה שם מלא כלבים בכלובים, וזה גרם לי לדיכאון קצר.
"אז איזה סוג אתה מעדיף? שנדע כיוון," המוכרת אמרה בחביבות, אני לא יודע עם היא ידע מי אני או שהיא סתם בנאדם נחמד, אני מקווה שהאפשרות השנייה נכונה.
"איזה כלב כאן הכי מסכן?" שאלתי בשקט.
אמה והמוכרת נראו מופתעות, אך לא אמרו דבר.
במקום זה המוכרת הובילה אותי לכלוב קטן, שם ישב כלב, מסוג רואה גרמני שאוזן אחת שלו קרועה ופרוותו הייתה כהה ולא מתופחת, הוא היה נראה אומלל ומכוער, וזה כבש אותי.
בספו של דבר לקחנו את הכלב, שנראה מאושר לצאת מהכלוב ולקבל קצת אהבה.
.
"למה בחרת דווקא אותו?" לבסוף שאלה אותי אמה, כשישבנו על הספסל אוכלים גלידה.
"כי הוא מזכיר לי מאיפה באתי," אמרתי בקול עצוב, וזיכרונות רבים התחילו לצוף בי.
"באת מהרחוב?" שאלה. ואני שתקתי, לא עונה. היא לקחה את השתיקה ככן.
"תודה על היום אמה, אז תתקשרי אלי כשבא לך." נופפתי לה לשלום, ולרגע הרגשתי שזה היום הכי מאושר בחיי.