הגלגל מתהפך (פרק 13)

רציתי להגיד שזה מנודת מבט של אמה, וטוב את זה לפעמים אני יעשה אבל אני לא אכתוב "נקודת מבט" אתם תבינו לבד חחח קריאה נעימה ;)

"הלכתי!" צעקתי לאמא שלי ויצאתי מהבית לעבר הבית ספר, שהיה מרחק של עשר דקות מהבית שלי.
השבוע הזה, עברתי שינוי, השתנתי.
הפסקתי לחתוך ורידים בידי, הפסקתי לבכות לכיתה בלילה, הפסתי להיות בודדה.
ההורים שלי כל כך שמחו לראות אותי מאושרת שלא היה להם אכפת מהסיבה לזה, רק שאהיה מאושרת.
פגשתי את ניק, הוא לא הסתכל עלי במבט מוזר. רק הקשיב לי, נותן לי לפרוק אצלו את חיי.
למרות שסיפרתי לו הכל, הוא סירב לספר לי את סיפור חייו. כל פעם ששאלתי רק היה עונה, "לא עכשיו." לא לחצתי עליו, כי נראה שזה כואב לו והוא עצמו מבולבל.
מחשבותיי נעצרו כשאני שומעת את פעמון בית הספר בדיוק כשהגעתי.
התחלתי להגביר את צעדי לכיתה, מצליחה להגיע שניות ספורות לפני המורה.
אני מתיישבת מתנשמת במקומי.
המורה נכנסת, ולשם שינוי היא לא מתחילה להרצות לנו על מספרים.
"היום יש לנו תלמיד חדש, אז תתנהגו יפה," אמה המורה ברוגז, יודעת שלא תוכל להרצות בנחת על המספרים שלה.
ואז הוא נכנס, ואני מביטה בו בהלם.
"קלטו, אמה שלנו נדלקה על החדש." נשמע קולה של קייט, הפחה של השכבה.
הו מפנה את בטו לעברי, ומחייך.
כמה בנות מצחקקות בשקט, ואז הוא מציג את עצמו.
"שלום, אני ניק ג'ונסון."
"זה ההוא מהטלוויזיה," אמרה אחת הבנות בהתרגשות, הבנים רק שתקו, מקנאים.
"מה לעזאזל אתה עושה כאן?" אני יוצאת מההלם, וכנראה שאמרתי את זה קצת בקול, אופס.
ניק, נראה מובך אך לבסוף עונה לי, "חשבתי שתשמחי לראות אותי."
כל הכיתה מביטה בי בהלם, כולל המורה.
"ברור שאני שמחה, אבל מה עם הודעה מראש? אני עדיין כאן בהלם," אני אומרת בצחוק אך עם מעט כעס.
"הפתעה!" אמר לי, מתיישב לידי.
לבסוף הכיתה חוזרת למצב "נורמלי", והמורה חוזרת למספרים.
אחי שנגמר השיעור, כל הכיתה נאספת ליד שולחני, מתחילים לשאול שאלות.
ניק, נראה מבויש, ונאה כי הגיש לא בנוח.
"אכפת לכם? אנחנו צריכים לנהל שיחה ארוכה, בפרטיות תודה!" משכתי את ניק החוצה מהכיתה.
"תודה," מלמל.
"תמיד בשבילך." צחקתי. "אל תדאג אתה תתרגל לכאן, אבל טיפ בשבילך, תתרחק ממני אחרת אתה לא במקובלים." אני נאנחת.
"באתי בשבילך לא בשבילם." הוא מחייך אלי את החיוך העקום שלו.
ואז לרגע מתעוררת בי ההבנה שכל הזמן הזה הוא היה שם בשבילי, אז עכשיו תורי.