הגלגל מתהפך (פרק 5)

אני שומע צפצופים. הכל שחור, שחור ורועש.
אני לא רוצה לפתוח את העיניים, כי כשאני אפתח אני אצטרך שוב להתמודד עם המציאות.
"אתה מתכוון להתעורר?" שמעתי קול מוכר. ריק. פתחתי את עיני רואה את ריק עומד ליד המיטה עליה שכבתי. כנראה שהייתי בבית חולים, טוב בהתחשב במה שעברתי צפוי שאתעורר פה.
"ריק," אמרתי שמח יותר מתמיד. הוא חייך אלי חיוך גדול וצחק.
"אני רואה שהתעוררת, כמה נחמד מצדך," צחקתי צחוק קטן מפחד שהפעולה הקטנה תכאיב לי. "אתה זוכר משהו מכל זה?" לפתע מבטו נהפך לרך.
"קשה לשכוח אני חייב לציין," אמרתי מעביר יד בשערי השחור. כמה שנאתי זיכרונות, רובם כואבים לי ועכשיו הצטרפו להם עוד כמה זיכרונות שכנראה איני אשכח לעולם, לא משנה כמה אשתדל לשכוח.
"אל תדאג, פשוט אל תתן לזה לנצח אותך." ריק יצא מהחדר מנופף לי לשלום. אני רוצה לנצח את זה, אבל הוא לא יודע כמה זה קשה, הוא לא חווה את מה שאני כן.

-נקודת מבט כללית-

ריק יצא מהבית חולים ידיו טמונות בכיסי מכנסיו.
הוא לא סיפר לניק שהוא עזר למצוא אותו, הוא לא סיפר לניק שהוא זה שמצא אותו.
ריק רצה שניק לא ידע שהוא קשור, הוא רצה שניק יהיה חברו במקום אסיר תודה אם היה מספר לו.
הוא הלך נזכר בהכל, בחפץ שמצא איפה שניק נעלם הוא נתן למשטרה והמשטרה מצאה תמונה של האיש אך לא ידעה מי האיש. ריק ידע, הוא הכיר כל פושע ופושע בעיר. הרי פעם הוא היה שייך להם…
~~~~~~~~~~~

אחרי שריק הלך, דיברתי קצת אם האחות שבא לתת אינפוזיה והסבירה לי שהתייבשתי וחסר לי נוזלים בגוף.
למעת האמת לא ממש חיבבתי מחטים. זה לא שאני פוחד מהם פשוט בתי חולים ומחטים זה לא הזיכרונות הכי יפים בחיי.
כשהאחות יצא נכנס אדם גבוה שלב חולצת ווי ומכנס ג'ינס זרוק. עיניו היו מכוסות במשקפי שמש יפות ושיערו היה שחור מסורק יפה.
הייתה לי הרגשה שאני יודע מי האיש, אך שתקתי.
"שלום לך." האיש התיישב בכיסא ליד מיטתי.
"אני לא מכיר אותך," אמרתי לו בגסות, אפעם לא הייתי מנומס במיוחד אהבתי לבטא את עצמי בדרכי שלי.
"את צודק, שמי ג'ק אריסון נעים להכיר," אמר לי כשחיוך שובבי מרוח על פניו.
"ניק, ואתה בטח האדם הזה שהאנשים שם דיברו עליו," אמרתי לו שולח לו רמז שאני רוצה לדעת יותר משמו.
"נכון, הם די רצו תכסף שלי ו…" הוא עצר לרגע. "אפשר לומר שהם גילו שאני מחפש אותך אני עדין לא יודע איך אבל הם לקחו אותך ככופר אבל אתה רואה בסוף המשטרה עשתה את שלה." הוא לא נשמע מתרגש במיוחד, הוא דיבר כאילו דבר אינו קרה.
"ולמה חיפשת אותי?" שאלתי אותו מנסה להוציא ממנו את הפרטים החשובים בשבילי.
"אהה כמובן! אני חיפשתי אותך כי אחיין שלי." הוא קם ויצא מהחדר בקלילות משאיר אותי שם בוהה בדלת. שמישהו יעיר אותי מהחלום המטורף הזה, כי זה נעשה יותר ויותר הזוי.
לפתע עלתה בי המחשבה למה אין דרך נוחה לברוח מהמציאות.