הדרך שבה מצאתי את עצמי פרק 3

פרק 3:
עברו שלושה ימים מאז שדברתי עם מר סיידי, זה היה כל כך מוזר..
מרוב שהתביישתי בעצמי על זה שאני לא מספרת לחברות שלי שאני לא יכולה לקחת אותן איתי ללונדון החלטתי להזמין אותן לישון אצלי ביום שישי יום לפני תחילת החופש הגדול!! (התרגשות), רצתי לכיוון הטלפון.
דניאלה תעני
דניאלה תעני
דניאלה תעני
דניאלה תעני
"הלו?"
"דניאלה תעני"
"מה?"
"אופס חחח, דנוש את רוצה לישון אצלי ביום שישי?"
"אהה אני אשמח אני רק ישאל את ההורים שלי שנייה.. אני יכולה"
"יש! אוקי עכשיו אני רק אשאל את רוני, טוב ביי"
"ביי"
חייגתי את המספר במהירות
"רון רון?"
"כן…"
"היי זאת טומי את רוצה לישון אצלי ביום שישי??? אני ממש חייבת להפגש איתך ועם דניאלה, את יכולה?"
"חחח טומוש תרגעי! אני בטוח באה!!"
"יש!!" הייתי שמחה עד השמיים מאיזושהי סיבה..
"טוב טומוש אני צריכה ללכת להכין שיעורים נדבר אחר כך.."
"טוב- ביי"
"ביי"
אני לא יודעת למה אבל תמיד אחרי השיחות עם רוני ודניאלה אני מרגישה הרבה יותר טוב גם אם אנחנו מדברות על מה היו השיעורים בספרות…
ואז נזכרתי יש לי שיעורים בספרות!!

בערב, אחרי המקלחת, אכלתי ארוחת ערב וצפיתי בתוכנית טלויזיה למרות שלא שמעתי כלום..
אמא שלי נעמדה מולי ובשפת הסימנים שאלה אותי..
"טומי את צריכה להתחיל לארוז לטיסה שלך!"
"עוד מעט… זה בסדר שדניאלה ורוני יבואו לישון אצלי ביום שישי?"
"כן, בתנאי שתלכי להכין מזוודה.."
"טוב, טוב אני הולכת!"
עליתי אל החדר שלי והכנתי מזוודה, למשך שבועיים שלמים אני הולכת להיות בלונדון, לא נעים לי להשאיר את אמא שלי והחברות שלי מאחור.. חבל שלא יכולתי לקחת אותן איתי…

יום לאחר מכן החלטתי ללכת ברגל לבית הספר- לא יכולתי לנסוע בהסעה, ולהסתכל על נעמה, הדר ויובל צוחקות עליי, לא היה לי כח אליהן יותר.. בדרך הייתי טרודה במחשבות שבלי לשים לב פגשתי את בן בדרך..
"טומי?"
"…"
"טומי!"
"מה?" נבהלתי.
"היי!"
"היי"
שנינו צחקנו, בדרך לבית הספר דברנו על כל מיני דברים,כמו כמה עמודים בהיסטוריה ייתן מר רובינס ועד כמה מכוער הוא יהיה לבוש.. פתאום בן נעצר ואמר: "אני אשמח מאוד להיות ידיד שלך", "אהה טוב, גם אני יהיה מאוד שמחה להיות ידידה שלך". מאז שני המשפטים האלה שנינו שתקנו כל הדרך עד לבית הספר.
דניאלה רוני חיכו לי בשער בית הספר, "אל תשכחו יום שישי!" "כן" הן ענו בו זמנית.

הגיע יום שישי, כל כך מהר! רצתי הביתה אפילו לא הסתכלתי לכיוון ההסעה ודחפתי כל כך הרבה אנשים בדרך לשער, אמא שלי חיכתה לי עם המכונית מול בית הספר והיא הסיעה אותי הביתה.
בשעה שש רוני ודניאלה כבר היו אצלי, ראינו סרט וטחנו פופקורן, שרנו בקולי קולות שירים של כל מיני זמרים (עד שאמא שלי בקשה מאיתנו להפסיק), צחקנו על המורים בבית הספר ועל נעמה כמובן, וגם דברנו על בנים, ספרתי להן שבן גרין רוצה להיות 'ידיד' שלי.
הם הסתכלו עלי בפה פעור ועיניים פקוחות לרווחה "הוא כל כך מעוניין בך!!" אמרו שתיהן, שמתי לב שהן אומרות הרבה דברים ביחד… הן מתאמות את זה או משהו?
"לא ממש לא"
"כן בטח" אמרה דניאלה.
"לא הוא לא!!" ובן התקשר שזה ממש סתר את הטענה של הוא לא מחבב אותי.
"היי"
"היי"
"מה קורה?"
"בסדר ואתה?"
"בסדר גמור אפילו מצוין אם כבר.. את באה למסיבה של נעמה מחר?"
שכחתי לגמרי- המסיבה של נעמה מחר!!
"לא,לא נראה לי, למה?"
"אהה, טוב ציפיתי לפגוש אותך שם, כנראה שנתראה אז מתישהו במהלך הקיץ בסדר?"
"טוב.. אני פה באמצע משהו" הסתכלתי על רוני ודניאלה שצחקקו לידי, "אני יחזור אלייך, בסדר?"
"טוב, ביי לילה טוב"
"לילה"
זאת הפעם הראשונה שדברתי עם בן מאז ההליכה שלנו לבית הספר.
רוני ודניאלה קפצו מאושר ואמרו "בן וטומי יושבים על עץ.." "לא!!" וככה התחילה מלחמת כריות.
"טוב בנות, יש סיבה למה הזמנתי אתכן היום… זה קצת עצוב.."
"מה קרה?"
"אני…. אני לא יכולה לקחת אותכן איתי בקיץ.."
הם הסתכלו אחת על השנייה ואז הן הסתכלו עלי..
הן אמרו "טומי! זה בסדר, אל תרגישי רגשות אשמה על זה שאת לא יכולה לקחת אותנו, זה הטיול שלך! ואנחנו מאושרות בשבילך! אבל אל תשכחי לדווח לנו כל יום!", "ברור, ברור"
התחבקנו. משום מקום אמא שלי צילמה אותנו, חחחח
נרדמנו תוך כדי צפייה בסרט, בבוקר אמא שלי טענה שאנחנו נוחרות!
ארבעתנו אני, דניאלה ורוני ואמא שלי התחלנו לצחוק… ואז בשעה עשר דניאלה ורוני היו צריכות ללכת…
כמובן שחזרתי לישון, קמתי מאוד מאוחר בסביבות שבע בערב התעוררתי.
-8 שיחות שלא נענו מ'בן גרין'- מה??
התקשרתי אליו בחזרה.
"היי, מצטערת שלא עניתי פשוט ישנתי עד מאוחר"
"זה בסדר, את רוצה להפגש מחר? בסביבות שלוש אחר הצהריים?"
"סבבה, איפה?"
" בפארק"
"טוב.."
"טוב, אני צריך ללכת למסיבה של נעמה, אוף טוב ביי"
"ביי"
רק רגע הוא אמר אוף לפני שניתק? מה הוא לא רצה לסיים את השיחה? פה התחלתי לחשוד שהטענות של דניאלה ורוני לגבי בן היו נכונות…