הדרך שהולכים בה פחות

ערב קריר יורד על העיר ירושלים. השמים אפלים ומבשרי רעות, ועוברי האורח מהדקים את המעילים על גופם, רוכסים עד הצוואר את הפליזים. לשווא הם נלחמים ברוח הירושלמית שמצליחה להיכנס בפרצה הכי קטנה, להקפיא את העצמות, ולגרום לשיניים לנקוש בעצבנות. האוטובוסים חולפים בשאגה ברחובות, והאנשים ממהרים אל בתיהם.
אבל היום עוד ממש לא מתקרב אל קיצו במערכת העיתון. רוב הצוותים עוד עובדים במרץ על התכנים לגיליון הבוקר, הכתבים מדווחים מהשטח והאותיות נבראות ונארזות מחדש במקומות הראויים להם. הכל מתנהל על מי מנוחות
לכאורה
כבר הרבה זמן ששחר זק, חבר בכיר בדירקטוריון העיתון מסתובב עם ההרגשה הזאת שיושבת לו על הלב. הוא לא יכול לתאר אותה עד הסוף, ולא מבין אותה במאה אחוז. את נוכחותה הוא לא תמיד מרגיש, אבל בכל פעם שהיא חוזרת- היא נעשית יותר ויותר כבדה. בשבוע האחרון הוא כמעט ולא ישן בגלל הצורך להחליט מה עושים, איך גורמים לעיתון להמשיך קדימה כשמערכות עשירות ומצליחות הרבה יותר משלו קורסות כמו מגדל קלפים ומקצצות בבשר החי. אתמול במהלך כל הלילה לא עצם עין, זיעה קרה שוב ושוב מבצבצת על מצחו. תוך לילה אחד הבינה אשתו שמשהו לא בסדר בעסק והתחילה לדובב אותו. הוא מצידו כמובן תירץ את התירוץ הטוב והידוע.
הלילה ההוא בסמטה בעיר העתיקה, הקליע הקפוא באוויר שכאילו חיכה במיוחד לאישורו.
האמת היא שגם הוא לא היה כל כך בטוח שהוא סגור על עצמו. כבר יותר מעשרים שנה שהוא בדירקטוריון. עשרות אם לא מאות עורכים, כתבים, מזכירות ומועסקות עברו אצלו. זה שנים שהוא דמות מוערכת וסמכותית במערכת שאליה מגיעים תמיד כשצריך לקבוע לגבי ההחלטות הקשות באמת. עד כה היה הוא האוטוריטה ושאר המנהלים היו לרוב רק מוציאי דברו לפועל, מסבירי ההחלטות לעובדים בשטח. המציאות החדשה הזו בה לא היה בטוח שהחלטתו היא באמת החכמה והמשתלמת ביותר מאוד הציקה לו. מתוך משרדו המהודר והמפואר זכה מבט פנורמי ומקיף על העובדים. ראה את מסכי המחשבים מרצדים שוב ושוב בעדכונים, את צוותי העבודה יורדים עמוק יותר ויותר לפרטיהם של הכתבות שיועלו עוד מעט ויהפכו בעצם לחדשות, ואת הבהובי נורות הטלפון של המזכירות מצלצלות שוב ושוב כאחוזות דיבוק.
הוא החליט שיעבוד קצת על ניירת שתעסיק את מוחו ותוך כדי תצוף אליו ההחלטה הנכונה. הוא נטל את הגיליון הראשון מהערימה שהצטברה על שולחנן, אבל כבר אחרי סקירה קלילה הבין שהוא בבעיה. עיניו נתקלו שוב ושוב בגרפים שליליים ובטבלאות צונחות ומתרסקות. הוא שם לב במיוחד לרמת שכר חריגה במיוחד אצל מהעובדים שלו, דבר שעשה לו רק עוד יותר שחור בעיניים. עובדי עיתון רגילים בכלל לא אמורים להגיע לשכר כזה, אמר בליבו. כשהבין שלא מהניירת תגיע הגאולה, נאנח עמוקות והשליך את מחברת המס על השולחן בעצבים. העייפות טשטשה את חושיו והפכה אותם לעיסה דביקה של אין אונים. הוא קם בתנועה חדה מהכיסא ויצא בצעדים מגושמים ואיטיים עד מוות ממשרדו. הוא העיף מבט על ההמולה שבקומה מתחתיו ובדיוק באותו ברגע עלה לו לראש הרעיון המבריק שידע שיגיע. שחר ידע שזה אולי לא הרעיון המושלם, אבל הוא מבטיח את המשך קיומו של העיתון ומבחינתו כל השאר שולי יחסית.
"נועם!", הידהד קולו הצרוד מקיר לקיר.
נועם ברקן שמע היטב את הצעקה הצרודה של שחר ובחוסר חשק הכניס את המחשב שעליו עבד עד לפני רגע למצב שינה.
בחצי השנה האחרונה הדירקטוריון של העיתון כל הזמן מטיח האשמות ומצר את צעדיהם של נועם ושני השותפים הותיקים האחרים שלו במערכת וזה באמת כבר התחיל להימאס לו. הוא חש עלבון גדול מכך שעיתונאים בעלי ניסיון וכישרון מוכחים וארוכי שנים לא מוערכים ומתוגמלים מספיק על ידי המערכת. למרות זאת החליט גם הפעם להפגין איפוק ולתת לדירקטוריון ולהנהלה להכתיב את הקצב.הוא הכיר היטב את הנפשות הפועלות וידע בדיוק מהו הרגע הנכון לנקוט במשנה זהירות. הוא עלה במדרגות בזריזות כשהוא אוחז בידו את העדכון הבלעדי לגבי אייטם שיעלה השכם בבוקר לכותרות.
הוא נכנס למשרד של שחר בחיוך שניסה לגרום לו להיות כמה שפחות מזויף.
."שחר, מה שלומך? כמו שאתה רואה אנחנו מחזיקים בבלעדיות על האייטם ומוכרים שאריות למערכות האחרות"
שחר תקע בו מבט עצבני, חטף מידיו את הגיליון, עיין בו במהירות בעזרת המנורה הצהובה שעל שולחנו וזרק אותו על הרצפה.
"מה קורה לך נועם? אתה לא שם לב לעבודה שלך?"
נועם עצר לרגע, ואז החליט שאין מצב ששחר מבלבל לו ככה במוח אחרי כמעט 12 שעות עבודה רצופות.
"שחר, מה יש? זה העדכון הכי חם, יש לי מקורות שאין לאף מערכת אחרת- תשמח קצת!"
הווריד המלוכסן שעל רקתו השמאלית של שחר התחיל לבלוט בצורה מפחידה, ונועם הבין שאולי עדיף לו פשוט להבין מה שחר רוצה ממנו כרגע.
"שב", אמר לו בקול עייף וחלול.
נועם ציית, התיישב על הכיסא השחור הקשיח כמו ששחר הורה לו, וניסה לפענח בפניו הזעופים של חבר הדירקטוריון על מה המהומה.
"כמה שנים אתה בעיתון נועם?"
"22 שנים", השיב, לא מבין לאן השיחה הולכת.
"ומה החוק מספר 1 בעיתונאות?", שאל שחר
נועם הרהר לרגע בינו לבין עצמו והשיב "לבדוק שהמידע שלך מדויק" הציע בקול רגוע.
"טעות!", אמר שחר ביובש.
"לוודא שכל מה שאתה עושה הכי נכון, הכי מקצועי ובמיוחד הכי מותאם לצרכים של המערכת שלך", תיקן חבר הדירקטוריון, וניצל את השקט שהשתרר בחדר כדי להרים את הגיליון מהרצפה.
"כבר ממבט מהיר רואים שלא עמדת בחוק הראשוני והבסיסי ביותר. מצוטטים באן כל מיני גורמים ואנשים אבל אפילו שם אחד רשמי לא הצלחת לקבל, ועוד היית יהיר מספיק כדי לטעון שיש לך מקורות ומידע שאין למערכות אחרות". שחר שיחרר אנחה מתוזמנת היטב מקרבו והביט בנועם בעיניים עייפות.
"ואתה יודע מה הכי עצוב נועם"?, שאל.
הכתב הותיק שתק.
"לא רק שאתם עובדים כמו חובבנים ומתבטלים כשההנהלה לא מסתכלת. לפני שקראתי לך עיינתי קצת בדוחות המס הרבעוניים. ואתה יודע מה גיליתי? שאתה ושני החברים שלך מהקומה למטה מובילים את המערכת הזאת לפשיטת רגל עם המשכורות האסטרונומיות והמוגזמות שלך. לא הגיוני שבאותה מערכת המשכורות של כתבים ומנהלים יהיו כל כך דומות ולא משנה כמה ניסיון יש לך. נועם- אתה מפוטר".