הוא שינה אותי.. פרק 9

הגענו לבית של בראד.
והטלפון שלי צלצל וראיתי במסך שכתוב דמי, ישר עניתי
"אחותי אני כל כך מתגעגעת אליך, את לא מבינה איך אני סובלת פה, באמת אני מחכה כבר לרגע שתגיעו"
מה שלא שמתי לב שבראד מאזין לשיחה.
אחרי 5 דקות שסיימתי לדבר בראד נכנס לחדר בעצבים ואמר
"עד כדי כך את סובלת פה, אם את סובלת את מוזמנת ללכת" ויצא וטרק את הדלת בעצבים
אויי חשבתי לעצמי , באמת לא נורא לי פה הוא דווקא שינה את ההתנהגות שלו אלי אחרי אותו לילה היה לנו נחמד כל היום..
הלכתי לסלון וראיתי את בראד יושב על הספה ורואה טלוויזיה לא מעמיק בה יותר מדי אבל גם לא מסתכל לכיוון שלי
"בראד.. תקשיב לא רציתי לפגוע באמת אני מודה לך על כל מה שעשית בשבילי ואתה עושה פשוט הכוונה שלי הייתה שאני רוצה לחזור להיות עם חברה שלי,שאני מתגעגעת אליה ובאמת הכוונה לא הייתה כזו"
אמרתי לו ובאתי להתיישב לידו
"טוב.." אמר כשהדיבור שלו קר
"אז יש לנו עוד ארוחה היום בערב?" שאלתי אותו
"נראה לי שכן, אם את לא סובלת פה" אמר בהתגרות
"אתה יודע מה אתה חרא, ביקשתי סליחה אני סלחתי לך שנישקת אותי בלי רצוני.. אתה יודע מה לך להזדיין מצידי!" אמרתי לו בעצבים
הוא היה בשוק ולא הגיב.
קמתי והלכתי לחדר ולקחתי את הטלפון שלי והתקדמתי לעבר הדלת, ואמרתי" אתה יודע מה חשבתי שאחרי היום הזה נוכל לפחות להיות ידידים, אבל נראה לי שגם זה לא יהיה"
ובאתי לפתוח את הדלת אך היד שלו עצרה אותי.
"אני חרא, את צודקת תישארי אל תלכי, אני מצטער" אמר
עוד פעם המצטער הזה חשבתי לעצמי אין לו עמוד שדרה הבן אדם הזה, אבל אולי זה גם בגללי שאני גורמת למריבות האלה חשבתי..
"דבר ראשון, אל תיגע בי, דבר שני כולה מה אמרתי שאני סובלת פהה?! ומזה עשית סרט ועוד החוצפה שלך שאתה מאזין לשיחה שלי ושל חברה שלי שזה הכי חוצפה פה ועוד מתלונן אז כאילו באמת" התעצבנתי אליו
"תני לי לפצות אותך, תישארי פה אל תלכי בבקשה!" התחנן ונראה שהוא ממש רוצה שאני ישאר
"טוב.." אמרתי ונכנסתי לסלון והלכתי להכין לי משהו לאכול
"היי.. אל תאכלייי" אמר בצעקה שנבהלתי כל כך והפלתי את הסכין בטעות על הרגל שלי
"איייייייייייייייייייייייי" צרחתי מכאבים
"מה קרהה?!" שאל ורץ למטבח במהירות
"הרגל" סימנתי לו והוא הסתכל ופתח עיניים וישר הרים אותי ולקח את המפתחות של האוטו ונסע
"לאן אתה נוסע?!" שאלתי כשהתחלתי לבכות
"לבית חולים לאןןן אני יסע" אמר והגביר את המהירות של המכונית
"הגענו לבית חולים תוך 5 דקות
ומהר הכניסו אותי בכדי לתפור לי את הפצע הגדול כמעט אצבע שלי ברגל נתלשה
עשו לי הרדמה בכדי שאני לא ירגיש דבר
בראד ישב במשך 3 שעות וחיכה לי בחוץ בזמן שמנתחים אותי
הרופא יצא ואמר "מלאני בסדר הרגל שלה נפוחה היא תצטרך להיות עם תחבושת על הרגל במשך חודשיים"
"אוקי, אבל איך היא , היא בסדר היא נושמת? היא ערה?" שאל בראד
"כן כן אין סיבה להילחץ" אמר הרופא
הוא נשם לרווחה
בראד נכנס לחדר של מלאני
"הייי… מלאני איך את מרגישה?" שאל כשהוא יודע שזו אשמתו הוא הבהיל אותה
"כואב לי הרגל" אמרתי
"אני מצטער אב הפעם באמת זו אשמתי אני הבהלתי אותך" אמר
"דיי זה לא אשמתך אני לא החזקתי את הסכין נורמלי" אמרתי כדי שלא ירגיש רגשו אשם
"מלאני תסלחי לי, על הכול.." אמר
"אני סלחתי כבר ממזמן" אמרתי ברוגע
הוא חייך חיוך קטן