הזיות וטיפות דם: הקדמה

הרגשתי רפרוף קל על שפתיי, נשיקת פרידה.
אך יכול להיות כי זהו רק דמיוני, בזמנינו, אין לדעת.
הכול הזיה בזמן האחרון, כל העולם היינו אשליה אחת גדולה.
האור הבוקע מחלון לא קיים, המים הצלולים מאתמול, בכול.
אבל היא הייתה אמיתית, אני יודע זאת משום שלא חשוב כמה דמיוני מפותח, לעולם לא יכולתי להמציא מישהי כמוה.
היא הייתה קרן שמש בעולם אפל, היא הייתה צל ביום שמש, היא הייתה התקווה שלי.
אני לא בטוח כמה זמן אני פה, איבדתי ספירה כבר מזמן, אך יש הרגשה שלא לעוד זמן רב,
אני לא יכול להסביר את זה, זאת פשוט תחושה שעומדת באוויר, כמו סטודנט שנה ראשונה שיודע שהוא חביב המורים, זה מעצבן.
בעיקר משום שאני לא בטוח אם זאת אומרת שאני אמות בקרוב, או שהם ישחררו אותי.
ב'הם' אני כמובן מתכוון אל שובי, אני לא יודע מי הם, או למה הם בחרו בי, אך כך הם עשו, ואני מקלל אותם על כך בכל שעות ערותי, ולא התפלא אם יסופר לי כי גם בשנתי.
לאחרונה, מצאתי תקווה, תקווה כי אשתחרר.
אך אני יודע כי זאת תקוות שווא, משום שהעולם אכזרי מכדי להניח לי למות, ואיש לא ישחרר אותי בקרוב.
זה לא מקום רגיל, הכלא שלי, זה מקום נורא מן הרגיל.
צעקות בשעות לא סדירות, ולפעמים, ממש ניתן לראות את הדם מטפטף במורד או במעלה הקיר, אך מצד שני, יכול להיות כי זו הזיה, לעזאזל, הכל יכול להיות הזיה אחת גדולה.
הדרך היחידה להתחמק מן המציאות הלא מציאותית הזו, היא לחשוב עליה.
לא יכולתי שלא לתהות אם כל שבויי, מקבל מישהי כמוה, מישהי שתנעים את זמנם מפעם לפעם.
אני לא בטוח מי היא, ומה היא מצאה בי, אך קולה קליל ושמח במקום קשה וקודר, שפתיה רכות וחמימות, בעולם שכולו בטון ואכזריות.
אני מוכן להישבע בחיי, כי היא הסיבה היחידה לכך שאני שפוי, מצד שני, אני כנראה אאבד את חיי, משום שמעולם לא נודעתי בשפיותי.
לסיכום, אני משוגע, הכלוא בכלא העשוי דם וצרחות, ונתון לחסדיה של המלאך, הבא ומתעופף לעיתים קרובות, אם כן, הכל כפי שהוא צריך להיות, הלא כן?