הזיות וטיפות דם: פרק רביעי

לא הייתי בטוח לאיזה כיוון הנערה הלכה, ולכן ניחשתי.
יחסית לאדם במנוסה, היא שקטה להפליא.
ידעתי לאין עליי ללכת, אבל אני לא יכול להסביר למה ידעתי את זה.
ככה זה רוב הזמן, אני יודע, אבל לא יודע למה אני יודע.
וכן, זה נשמע מטומטם גם באוזניי.
לא יכולתי שלא לתהות לגבייה, לגבי הקנאה בעיניה.
האם היא הייתי מכוונת אלי ואל הנערה, או אל העובדה שאני יוצא אל החופשי,
בעוד היא נאלצת להישאר כאן. היא הייתה תעלומה, אחת שאין לי את המענה עליה.
לפתע הרגשתי בשינוי כלשהו מאחורי, והספקתי לצלול שנייה לפני שהענף ניפץ את ראשי. סליחה, אמרתי ענף? התכוונתי גזע עץ קרות, או לפחות כך זה הרגיש.
"לא, אל תפגע בו" נשמע קול, ויכולתי לראות את הנערה. רגע, איך יכולתי לראות אותה, הרי הכול חשוך. מתברר שהשקעתי במחשבות ולא שמתי לב, לאור ולפתח מהשבי.
"איך הצלחת לברוח ממנה?" היא שאלה, בעודה עוזרת לי לקום.
היו לא עיניים משונות, זהובות-ירוקות, ראיתי אותן כבר בעבר אבל אני לא יודע איפה.
"לא הייתי צריך" אני אומר, וכאב כלשהו בקולי. לעזאזל, באמת הייתי זקוק לה, כי בלעדיה אני איני דבר. וזה דבר מצחיק להגיד על מישהי שהתייחסה אליי כך.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה מבולבלת, לא ממש בטוחה אם הבינה.
"הייתי צריך להוציא אותך משם, אבל היא מעולם לא הייתה מנסה לעצור אותי"
אני אומר ומנענע בראשי בעצב. היא שלחה מבט אל חבריה, לא בטוחה מה לעשות עכשיו. החלטתי להקל עליה.
"טוב, אני מניח שאני בכוחות עצמי עכשיו" אני אומר ומניף על כתפי את התיק שהיא נתנה לי.
לא ידעתי מה יש בתוכו, אבל הוא היה כבד.
היא נראתה מהוססת, לא בטוחה מה היא אמורה לעשות או לומר.
"איך ידעת לאין לרוץ?" היא שואלת, לא בטוחה מה יכלה לומר במקום זאת.
"אני פשוט יודע דברים," אני אומר. "אך בו זמנית איני יודע אותם" אני עונה לה, ובכן אני עוזב, מתחיל ללכת בשביל חצץ צר, יודע שדרכינו לא יצטלבו לעולם.