הזמרת מהטיטאניק – פרק 12 פרק אחרון!

כעבור שנה D:
______________

אני בטוחה שכמה גברים היו מתחילים עם האישה הבלונדינית הנאה שהולכת ברחוב אילולא לא היו רואים את הבטן התפוחה שלה, האישה הנאה הלכה לה עם זרי פרחים אדומים בראש מורם ומסתכלת מדי פעם מסביבה, עד שפנתה אל פינה חשוכה, דרכה היה אל בית קברות קטן בעיר,
בית הקברות היה חשוך ומפחיד כמו העולם התחתון, אבל עד מהרה כאשר האישה הנאה נכנסה המקום נראה מואר ויפה יותר
(עד כמה שבית קברות יכול להיות) האישה התהלכה בין הקברים שמסביבה בחיפוש אחר שני קברים מסוימים שרצתה לבקר, לבסוף היא מצאה אותם, שני קברים צמודים זה לזה כאילו לא מוכנים להיפרד,
"כמה זמן לא נפגשנו…" אמרה האישה במלמול קל והתיישבה בין הקברים בזהירות רבה כדי לא לפגוע בבטן העגלגלה שהייתה גאה בה מאוד.
"אבא… אמא… אתם רואים את הבטן הזאת? כן כן… עומד להיות לכם נכד! אתם לא שמחים? אני בטוחה שכן!" הא הרגישה מטופש לדבר אל הקבר, אבל בכל זאת זה נתן לה חיזוק כלשהו…
"אתם יודעים.. אחרי שאני אלד את הילדה שלי אני כנראה אצא לשייט עם פיטר! הוא אמר לי שאם הספינה תטבע חלילה הוא יגן עליי מכל משמר" היא אמרה וצחקה בקול רם כדי להסיר את הצל שעבר על פניה מהפחד שעדיין הרגישה.
"אני ופיטר רבים אם יצא לנו בן או בת, פיטר רוצה בן כדי שיעזור לו בעבודות הקשות של הבית… אבל אני רוצה בת, שאוכל לשיר איתה ולשחק איתה אתם יודעים… אנחנו גם בכלל מתלבטים איך לקרוא להם,
סיכמנו שאם זה יהיה בן, אז נקרא לו וויל ואם זו תהיה בת נקרא לה אן" היא הסתכלה על שני הקברים כמנסה למצוא מענה למה שהיא אמרה ואז היא נשברה, היא רצתה לשמוע אותם, עיניה מלאות הערגה נמלאו עצב בן רגע, היא הייתה מאושרת אבל היא רצתה לשוחח איתם.
"אני… אני גם כתבתי שיר…" היא הוציאה בעדינות דף מקופל ופתחה אותו בעונג והתחילה לשיר:

'כשהייתי קטנה גורלי אז נקבע,
להיות זמרת זה היה ידוע,
וכאשר יצאתי לעולם הגדול לא פניתי להסתכל אחורה,
ולראות שבכל הלחץ שנפעל עליי כשהייתי ילדה,
היו רק כי שני הורים אוהבים שרצו לתמוך ולדאוג לי בלי רוע,
וגם עם אלפי קילומטרים של ים דבר לא יפריד בנינו,
וגם אם אל השאול ירדתם בלי להסתכל לאחור,
אזכור לתת להרמס הודעה,
שיזכיר לכם שיום יבוא ואפגוש אתכם שוב!*
על מצחי גם נטבע השם 'הטיטאניק' תמיד כך אזכור את מסעי,
שבו התחלתי עם משא כבד אך כיום הוא קל ואינו מפריע לי כלל,
וגם אם עכשיו קשה קצת להכיל את כל מה שעברתי,
אדע תמיד שהוריי יהיו איתי גם אם שמים וארץ מפרידים…'

אליזבת' מחתה קלות דמעה קטנה שנשרה על הלחי שלה,
וכאשר היא הניחה על כל קבר פרח ובאמצע את השיר שלה כאילו שהוריה בעצמם יראו את השיר, היא הרגישה שני ידיים נוגעות בגבה כתומכות ועוזרות לה להמשיך, והיא הרגישה שהיא סוף סוף מרגישה אותם ויודעת שהיא לא מדברת סתם אל שני קברים, ושהוריה לא נעלמו לשום מקום,
ובסוף הביקור בבית הקברות שחיזק את אליזבת',
היא יצאה זקופת ראש, ממששת את הבטן העגולה שלה, ולוחשת לה כאילו אף פעם לא תשכח את השם הזה: "הטיטאניק…"