החבר'ה של לירי- עונה 1 פרק 1

והנה הגיעה לה ההפסקה… ילדים קיפצצו להם בשמחה במסדרונות הארוכים, שמחים סוף סוף שיוכלו קצת להנות מהשגרה הלימודית ולעשות כיף. אני, רק ישבתי לי בצד. הסתכלתי על כולם, איך הילדים משחקים ואיך בעצם משחקים, כי לא ידעתי. הייתי תלמידה חדשה. אף אחד לא רצה בחברתי, הייתי שונה. והנה, יום אחד תמים לחלוטין פנתה אליי ילדה, קראו לה בתיה הלוי. היא הייתה מאד יפה. היו לה תלתלים שחורים שמקפצצים על כתפיה העגולות, עיניי שקד גדולות ומושכות, שפתיים רכות וורודות כמו פטל. היא הייתה כזאת מיוחדת. ולא יכולתי להסיר את עיניי ממנה, כי מאד רציתי להתחבר אליה, אבל התביישתי וגם לא יכולתי כי האפשרות הזאת לא הייתה קיימת אצלי, הייתי בודדה וביישנית.
"היי לירי אפשר להעתיק את השיעורים בהיסטוריה?", שאלה בתיה ברכות והחיוך שלה היה מתוק ותמים.
"אה.. כ..ן", גימגמתי.
"תודה"
"אין בעד מה"
"אהה ותרצי אחר כך להצטרף אליי ולבנות למשחק בגומי? שולה אלופה בזה!"
"בשמחה"
"יופי! תודה"
וככה נמשכה לנו השיחה הקצרה הזו, רציתי לשאול את ורודת השפתיים(ככה קראתי לה) איך היא יודעת איך קוראים לי. אבל חששתי שאצא טיפשה אז לא שאלתי. לא רציתי לצאת כזו, במיוחד שזו פעם ראשונה השנה שפונים אליי, ובמיוחד ילדה כזאת מקובלת.

לכן, החלטתי לקום ולמעשה לנסות לפטפט עם איזה ילד. ילד שאהבתי.
הלכתי במסדרון הארוך כשאני קולטת אותו, את הילד שהייתה לו בלורית בלונדינית ועיניים חומות-דבש מפטפט עם בתיה. ידעתי שאין יותר סיכוי. בתיה תכשף אותו. וגם ראיתי שהיא נתנה לו את השיעורים בהיסטוריה שאני הכנתי! הייתי עצבנית וכועסת ולא חשבתי פעמיים על מעשיי.
"בתיה צריך לדבר"
"לא עכשיו", ענתה לי בתיה בגלגול עיניים וחזרה לשיחתה עם הילד שאהבתי, נאור שמו.
"אני צריכה לדבר איתך"
"אמרתי לא עכשיו"
"נאור אפשר רגע את בתיה?", הפעם פניתי אליו.
נאור הנהנן וחייך חיוך קטן ומחכה "שאהובתו תחזור אליו לשיחה המרתקת כל כך על השיעורים בהיסטוריה"
"אמרתי לא עכשיו! חתיכת מטומטמת!"
כששמעתי שבתיה קיללה אותי פשוט ברחתי משם, כמו ארנבת פצועה! מה חשבתי לעצמי? שהיא תהיה נחמדה?