החומה-פרק ו'(הסיפור שלכם)

פרק ו'
עברו כבר ארבעה ימים, חשבה לעצמה אברה, והוא, כלומר הזר שהיא לא ידעה איך קוראים לו, עדיין לא התעורר. טוב, היא ראתה שהוא זז, אבל לא ראתה אותו פוקח את עיניו.
היא רק הביאה לו מים, ומידי פעם גם החליפה את הסדינים שלו. היא לא הבינה מה המטרה של כל זה וכעסה על קייל, עד כמה שלכעוס על מישהו היה לא מקובל בעיר.
בכל מקרה, היא לא הבינה למה הוא בחר דווקא בה להשגיח על הזר. והיא לא, היא לא ידעה איך להגדיר את מה שהרגישה בכל פעם שראתה את קייל, זה הזכיר לה את כל מה שקרה ביניהם.
לפחות, היא שמחה על כך שלא נתקעה עם מישהו מעצבן כמו של קייטלין. אמנם, הן היו צריכות להיות נחמדות וחביבות כלפי כל החולים, אפילו אלא שלא מוצאים חן בעיניהם, אך, לפעמים זה היה פשוט בלתי אפשרי.
חלמתי בהקיץ יותר מידי, היא חשבה לעצמה ונכנסה במהירות לחדרו של ה'זר.' לראות אם הוא התעורר או להחליף את סדיניו.
למרבה ההפתעה, היא ראתה שהוא עדיין חסר הכרה וניגשה אליו. הוא נראה רגוע כל-כך ומלא שלווה בזמן שישן. שיערו החום היה סתור. היא הרגישה צער ורחמים עליו, אך, עם זאת, הוא נראה לה מסקרן במיוחד. מישהו שיוכל להביא משב רוח, חדש ורענן לעיר.
היא התיישבה על ידו והביטה עליו. הוא נראה כל-כך יפה, היא חשבה לעצמה. למה אני תמיד שוגה באשליות, היא חשבה לעצמה והסבה את מבטה ממנו. אפילו ההורים שלי, שתומכים בכל המחויבות הזו, אומרים שבימים האחרונים הם לא רואים אותי בכלל. אפילו אביה, חברתה הטובה מתלוננת על כך.
לפתע, היא הרגישה משהו נוגע בה וקמה בבהלה מן המיטה. היא לא אהבה כשמשהו לא מוכר נגע בה.
היא גילתה שזו בסך הכל הייתה ידו של ה'זר' שנגעה בה. אבל,זה בכל זאת היה מבהיל.
אני מקווה שהוא יתעורר כבר, חשבה לעצמה בעצבנות ויצאה מן החדר, אני כל-כך רוצה לשאול אותו מאיפה הוא והאם… לא משנה, אבל, זה נשמע כל-כך מעניין. אולי סוף כל-סוף יהיה כאן קצת גיוון. למען האמת, לא הייתה לה שום בעיה עם השגרה הנחמדה וההרמונלית ששררה בעיר, אבל… היא הרגישה שמשהו חסר. איזשהו חלל ריק שלא ידעה איך למלא אותו.
היא ירדה במדרגות, המובילות לחדר הכניסה לבית החולים, ובעצם, החדר הראשי. היא ראתה שם את קייטלין, הנראית חסרת סבלנות במיוחד.
"קייטלין," היא פנתה אליה, "הכל בסדר?"
"ממש לא…" היא סיננה, "הליאו הזה…מוציא אותי מדעתי. נמאס לי כבר. זה שהוא ניסה לקחת את חייו, לא מצדיק את ההתנהגות שלו…" היא מלמלה לעצמה ועזבה את אברה, כנראה בכדי למהר לחדרו של ליאו או מטופל אחר.
להתאבד זה דבר אנוכי לעשות, נזכרה אברה במה שאמרו לה פעם, שפוגע במשפחתו ובחבריו של המנוח. ובדרך כלל, כך התייחסו לאלו שהתאבדו בעיר או ניסו להתאבד. היא אף פעם לא פגשה מישהו כזה, בתור מישהי שהקפידה מאוד על איכות חבריה. הם חייבים להיות מושלמים, חשבה לעצמה.
חוץ מהטיפול ב'זר', היו לה דברים רבים ואחרים לעשות. היא לא התלוננה על כך וקיבלה את זה כמשהו מובן מאליו. ככה כולם התנהגו בעיר. ולפני כן, כשהעיר עוד לא הוקמה, טוב, תראו לאיזה מצב הגיעו בני האדם בעבר. נכנעו לדחפים שלהם ולא היה אכפת להם משום דבר, חוץ מעצמם. היא נזכרה בסיפורים שסופרו לה אודות בני האדם לפני תקופתה של העיר. עד שהמלחמה הרסה את כל פני כדור הארץ ושארית האנושות התאספה פה, בעיר, שאז היה לה שם, אך הוא נשכח עם הדורות ורק הכינוי "העיר" נשאר. היו כאלו שהרבו והוסיפו לעשות, וקראו לעיר "מטרופולין" או "אבן האנושות." ודברים בסגנון הזה. לטעמה, זה היה מפואר מידי והיא העדיפה את הכינוי "העיר."
לאחר כמה שעות של עבודה ללא הפסקה וטיפול בחולים, נגמרה משמרתה והיא התכוונה ללכת הביתה. לישון. בעיקר לישון. היא התענגה על הרגע בו תגיע הביתה ותזכה להניח את ראשה על הכר הרך. הדבר שהיא ציפתה לו במשך היום כולו.
היא כבר יצאה מבעד לפתח בית החולים כשפתאום נזכרה ששכחה את תיקה בחדרו של ה'זר."
אני לא מאמינה שזה קורה לי, חשבה לעצמה בחוסר אונים. יש שם דברים חשובים, אבל, מצד שני, המנקה הרי מכירה אותי. היא בטח תפקיד את התיק בעמדת הניקיון או שפשוט תשאיר אותו שם. אבל, מחר יש לה מבחן והיא צריכה לחזור על החומר, שנמצא בתיקה.
היא עמדה שם, לכמה שניות, מתלבטת מה לעשות. בסופו של דבר החליטה להיכנס לבית החולים כמה שיותר במהירות ולקחת את התיק. מי יודע, חשבה לעצמה, אולי עוד אספיק לאוטובוס.
אברה רצה במהירות לכיוון הנגדי, לעבר בית החולים. היא ידעה שעוד מעט מגיעה שעת הסגירה ולכן מיהרה במיוחד. היא עברה על פני השומר והגיעה לחדר הכניסה הגדול. משם, היא עלתה במהירות, מתעלמת מליבה שהלם, לכיוון חדרו של ה'זר', אני מקווה שלא אפריע לו, חשבה לעצמה ופתחה את הדלת באיטיות, למרות, שכרגיל, היא חרקה.
החדר היה חשוך, והיא לא הצליחה לראות שום דבר. היא נפלה כמה פעמים, מרוב החשיכה שעיוורה את עיניה. לעזאזל, כנראה ששום דבר לא לטובתי היום, חשבה לעצמה בתסכול שהלך והתגבר.
בסופו של דבר היא מצאה את תיקה,בין האפלה ששוררת והתכוונה כבר לצאת החוצה כשלפתע שמעה קול.
היא הסבה את מבטה לכיוון ה'זר' וראתה, למרות החשכה שאפפה את המקום, שעיניו פקוחות.
"איפה אני?" הוא שאל והתרומם מן המיטה.