החיים בלעדייך

הגוף שלי דורש עוד סיגריה, הוא צמא לזה.
אני יודע שאני לא יכול להפסיק, אני מכור.
כשנשמע הצלצול לסיום השיעור דחפתי את חפיסת הסיגריות לעבר הכיס במהירות ומבלי להגיד מילה לאף אחד יצאתי מהכיתה בצעדים זריזים בתקווה למצוא מקום שקט. ואם להיות מדיוק, מקום שקט בו אוכל לעשן.
התיישבתי בכבדות על הדשא הרטוב מהגשם ובתחושת סיפוק וביטחון הדלקתי את הסיגריה החמישית שלי להיום.
כל שאיפה נוספת מהסיגריה מצליחה לגרום לי הנאה. אני מרגיש כאילו אני מוכיח לעצמי שאני יכול, שאני מסוגל. בכל פעם שאני מדליק סיגריה אני מסדר לעצמי את המחשבות מחדש, נותן להם לקחת אותי למקום אחר.
"ממתי אתה מעשן?" אני שומע את השאלה הזו כל יום במשך החודש האחרון. אני בולע את הרוק ומילה אחת מהדהדת בראשי והיא לא אחרת מאשר אבא שלי.
אותו האבא שהיה איתי ברגעים הכי קשים, שאהב אותי יותר מכל דבר אחר, זה שבחיים לא ויתר עליי והכי חשוב לעולם לא הפסיק לאהוב אותי. אומרים שמעריכים מישהו רק אחרי שמאבדים אותו, אבל אותך אבא, אני אף פעם לא הפסקתי להעריך.
לכל אחד יש מישהו שגורם לו לחייך, מישהו שנותן לו סיבה לחיות. ועכשיו, אחרי שהוא לא כאן איתי אני שואל את עצמי, לאן אני ממשיך?
נכון אני יודע, אני נראה חזק. מתאפיין כאחד אדיש שאף פעם לא נשבר. אחד שהבנות ללא ספק משתוקקות להיות איתו והבנים נתקפים קנאה כל פעם מחדש כשאני משיג בדקה מה שהם לא מצליחים להשיג בחודש. אני משחק את עצמי כל פעם מחדש, אבל בפנים? בפנים הכל הולך ומתפרק.
עבר חודש, חודש בדיוק מאז אותו היום-אותו היום שאני בחיים לא אצליח לשכוח.
אני זוכר את הכול בבירור, איך שהוא הסתכל עליי בעודו שוכב על מיטת בית החולים ומנסה לחייך, אבל אני מכיר את החיוך השבור שלו. הוא פחד לבכות מולי, הוא פחד שאני אדע מה באמת הולך לקרות. אפילו שידעתי את האמת, משהו בי רצה להאמין לו שזה לא הסוף, שזה לא נגמר. אבל אני טעיתי, כי זה נגמר. ובמלחמה כמו במלחמה, יש מקום רק למנצח אחד ובמלחמה הזו המנצח הוא הסרטן. "אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך" הוא אמר בקול צרוד וחלש ברגעיו האחרונים "זה הסוף, נכון אבא?" שאלתי אותו, עוצם את עניי בכאב, "אל תלך" ביקשתי.
"תמשיך להיות אותו עילאי שכולם מכירים".
אני לא יכול לתאר את תחושת הצמרמורת שעברה בגופי באותו הרגע, לא האמנתי שזה היום האחרון שלו, היום האחרון שלי איתו.
עניי מתמלאות בדמעות שוב ואני נושם עמוק, הסכמתי. הבטחתי לו לא להשתנות, אבל ההבטחה הזאת קשה משחשבתי והדבר שהכי כואב לי לדעת הוא שהסיבה שבגללה הכל התחיל, מה שהצליח לקחת את אבא שלי ממני, היא מה שאליה אני כבר מכור-הסיגריות.

מתי התחלתי לעשן?
אני חושב שזה היה בדיוק ביום ההלוויה שלו. הוא נהג לאחסן את כל הסיגריות שקנה במגירה על יד המיטה, לא הייתי צריך לחשוב כל כך הרבה בשביל לדעת איפה הוא שם אותם.
ניסיתי, הרי הייתי חייב משהו שיצליח להשכיח אותי מכל המצב הזה. מרוב ייאוש כבר לא היה לי אכפת לאן אני מכניס את עצמי ואת חומרת הנזק.
אבא שלי ואני גרנו לבד, ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטן יחסית. אם להגיד את האמת הדבר היחיד והמרכזי ביותר שאני זוכר מהקשר עם אימא שלי זו העבודה שהיא ויתרה עליי. היא ויתרה על הבן שלה. כעסתי עלייה, ברור שכעסתי. הרי איזו אימא משאירה את הבן שלה לגדול בדרך שגדלתי. כבר שנים שלא דיברתי איתה, המחשבה שהיא העדיפה להקים משפחה חדשה ולהחליף אותה על פני גורמת לכעס בתוכי להתגבר. אני לא אשקר ואגיד שלא כאב לי, כל השנים האלו שאלה אחת העסיקה אותי "אני לא מספיק טוב בשבילה?" אבל כבר הפסקתי לקוות, השלמתי עם המציאות.
"עילאי" קול מוכר נשמע וגרם למחשבותיי להיקטע. הסתובבתי במהירות ורומי עמדה שם בחיוך מסגיר וביישני והחלה להתקדם לעברי.
"אני יכולה לשבת?" שאלה והצביעה על הדשא הלח, משכתי בכתפיי והיא ראתה את זה כאישור.
שתקתי, מאז מה שקרה אני לא מדבר הרבה. לא מספר מה עובר עליי אפילו לא לחברים הכי קרובים שלי.
"איך אתה?" היא שאלה לבסוף ושברה את השתיקה והמתח שנוצר. היא הביטה בי במבט תמים ומיד הוסיפה "אתה לא חייב לענות".
"אני בסדר" לא החזרתי אליה מבט. היא כיווצה את מצחה "חושב על אבא שלך?" ומבלי לחכות לתגובה המשיכה "התרחקת מכולנו עילאי, אני מרגישה שאנחנו כבר לא מכירים אותך. אתה לא משתף אותנו בכלום ואני יודעת ש.."
"רומי די" קטעתי אותה בעצבנות והיא הביטה בי בפנים מתנצלות "רק ניסיתי להגיד שאנחנו פה בשבילך" קולה היה מבוהל.
"ביקשתי די" אמרתי לה שוב, הפעם בקול עוין.
לא עניין אותי אחרים, גם לא אלה שראיתי בהם חברים טובים שלי. הדבר היחיד שעניין אותי הוא אבא שלי.
"אתה מעדיף שאני אלך?" היא שאלה בעלבון והזיזה באי נוחות את ידה שהייתה מונחת על הרגל שלי.
"תעשי מה שאת רוצה" עניתי לה בעוד אני קם ומנער את הגינס שנשמט מרגליי "גם ככה התכוונתי ללכת" לא חיכיתי לתגובה ממנה והלכתי, משאיר אותה שם לבד.