החיים החדשים של זואי- פרק 1, היי אני חטופה

היי קוראים לי זואי. מה אני יכולה להגיד על עצמי? אני בת 15 וחצי, יש לי שיער חום, עינים חומות ו… אה כן, אני חטופה.

~לפני יום~
הייתי בחדר שלי, כמו בכל יום, ודיברתי בטלפון עם החברה הכי טובה שלי אלי :
"היי מה קורה?" שאלתי אותה
" בסדר ואתך?"
"בסדר… אמא שלי רוצה שאני אלך היום לבנק להפקיד את הכסף שלי אז אני הולכת לשם עוד כמה דקות".
"אחלה"
" כן…. בסדר, זה לא כזה נורא. טוב אני הולכת עכשיו, נדבר אחר כך.."
"טוב.. ביי"
"ביי" וניתקתי את השיחה.
נשמעה דפיקה בדלת. אמא נכנסה לחדרי.
"היי חמודה.. את מוכנה?" שאלה אותי אמא
"כן, רק תני לי 5 דקות לארגן לי תיק." לקחתי תיק ושמתי בו את הכסף שרציתי להפקיד ואת הטלפון שלי.
"טוב אני מוכנה" אמרתי לאמא
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אקפיץ אותך לשם?" שאלה אמא.
"לא אין צורך, אני אלך ברגל" עניתי לה.
"אוקיי חמודה. רק תיזהרי טוב?"
"בסדר.ביי אמא" אמרתי לה ויצאתי לדרכי. ההליכה לא היה ארוכה. תוך 5 דקות הגעתי לבנק.
לקחתי מספר (כי ראיתי שזה מה שכולם עושים) וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. הייתי בטוחה שזה יהיה הדבר הכי נורא בכל זה ופתאום נכנס למקום גבר גדול ומפחיד בעל בגדים שחורים ומסכת סקי. בידו הוא החזיק באקדח. "כולם לרצפה!" הוא צעק. כולם נבהלו והתחילו לצרוח. אני לא צרחתי. קפאתי מרוב בפחד. "אני אומר את זה עוד פעם אחת, כולם לרצפה!!!" הוא צרח. כל האנשים (כולל אני) נשכבו על הרצפה באימה מבעתת. האיש התקדם לכיוון הבנקאי הראשי וצעק עליו "תביא לי את כל הכסף שיש לך!!". "כמובן אדוני", אמר הבנקאי המבועת בקול רועד. "א-א-א-אחרי אדוני" והוביל אותו לכיוון הכספת.
אני הרגשתי שאני חייבת לברוח, לנסות להתקשר למשטרה שעכשיו האיש נמצא בכספת.
לאט ובשקט הוצאתי את הטלפון מהתיק. פתחתי אותו. חייגתי בפחד מהמחשבה שהוא יופיע פתאום, אבל כבר ענו לי.
"משטרה שלום"
"מתרחש עכשיו שוד בנק ברחוב הקריסטל" ,אמרתי בקול חלוש ומפוחד, "תגיעו מהר" וניתקתי את השיחה.
פתאום הוא הופיע. "שיט", הוא רטן, "המשטרה בדרך לכאן. מי התקשר?!"
מרוב פחד כל האנשים הסגירו אותי. האיש שם לב לטלפון שהיה לי ביד.
הוא תפס לי את היד והקים אותי. "למה התקשרת?!" ,הוא צעק, "אני שואל שוב, למה התקשרת?!" לא עניתי. פשוט התחלתי לבכות מרוב פחד.
"את ממש רוצה שאני אהרוג אותך, נכון?!" הוא צעק עליי, בעוד הוא שולף את אקדחו. המשכתי לבכות.
פתאום נשמעו סירנות מבחוץ.
"שודד, אתה מוקף" ,צעק שוטר מחוץ לבנק. "צא עם ידיים למעלה ואיש לא ייפגע".
השוטרים יירו ירית אזהרה על הבניין. כל האנשים נבהלו בהתרוצצו בבהלה. "צא החוצה ולא נפגע בך". ידעתי שזו ההזדמנות היחידה שלי.
בזמן שהוא היה מבוהל מהשוטרים, הצלחתי לשחרר את היד שלי ממנו ולברוח מחוץ לבניין מהיציאה האחורית. פתאום הכסף לא היה לו חשוב. הוא פשוט רצה לתפוס אותי. "אני בא אלייך!!" הוא צעק אליי.
רצתי. רצתי בשיא המהירות, פניתי בכל פנייה אפשרית. לא היה לי אכפת. הסתכלתי אחורה- ראיתי שהוא הוריד את המסכה בשביל שלא יחשבו שהוא השודד.
הגעתי לרחוב ללא מוצא. עצרתי. לא ידעתי מה לעשות. פתאום הוא תפס לי את היד.
"חשבת שתוכלי לברוח, הא?" הוא אמר לי ותפס לי גם את היד השנייה. לא יכולתי להימלט. התחלתי לצרוח במטרה שאולי מישהו ישמע אותי, לשווא. לפני ששמתי לב הוא סתם לי את הפה עם היד שלו והוביל אותי למסחרית גדולה ושחורה.
בתוך המסחרית היו חבלים ומטפחות. בחבלים הוא קשר את ידיי ורגליי והשתמש במטפחת כדי לסתום לי את הפה. הוא זרק אותי בתוך הבגאז' (שהיה גדול במיוחד). "תגידי שלום לעיר הזאת" הוא אמר, "כי לעולם לא תראי אותה שוב".