החיים החדשים של זואי- פרק 2, הבית החדש שלך

בתוך המסחרית היו חבלים ומטפחות. בחבלים הוא קשר את ידיי ורגליי והשתמש במטפחת כדי לסתום לי את הפה. הוא זרק אותי בתוך הבגאז' (שהיה גדול במיוחד). "תגידי שלום לעיר הזאת" הוא אמר, "כי לעולם לא תראי אותה שוב".
……………………………………….
התחלתי לצרוח מפחד ולנסות לקרוא לעזרה. אבל הקול שיצא לי בגלל המטפחה שחסמה את פי היה רק מלמול לא ברור.
האיש סגר את דלת הבגאז', וצעק לי: "כולם לחגור חגורות. אנחנו יוצאים!!". הוא התחיל לצחוק ברשעות והחל לנסוע.
ניסיתי לצרוח לעזרה. "הצילו!! שמישהו יעזור לי!!", לשווא. התחלתי לבכות בבכי חלוש. התחלתי לאבד תקווה. הרגשתי את תנועת המכונית. ככל שהמכונית המשיכה לנוע, הרגשתי יותר ויותר שזה הסוף שלי, שהחיים שלי נגמרו. ידעתי שאני לא אראה יותר את ההורים שלי, או את אלי…. כל גופי החל לרעוד מפחד.
איבדתי תקווה. נשכבתי על רצפת הבגאז' ופתאום משהו דקר לי את הגב. "אוו!" אמרתי, "מה זה?" ראיתי משהו חד, הנראה כמו סכין, הקשור למכונית, ופתאום עלה לי רעיון! אני אשפשף את החבלים הקושרים את ידיי בסכין המוזר וכך אקרע אותם! אולי יש לי עוד תקווה. ידעתי שזה הסיכויי היחיד שלי.
התחלתי לשפשף בחוזקה את החבלים. "נו כבר, נו כבר!" אמרתי בלחש. פתאום ראיתי קרע קטן בחבל שעל ידיי. ידעתי שזה עובד. המשכתי במרץ בשפשוף החבלים. הופיע עוד קרע, ועוד קרע ועוד קרע עד שכל החבל נקרע לגמרי. הוצאתי קול שמחה חלוש, ושחררתי לי את מחסום הפה ואת הרגליים. עמדתי על הרגליים. ידעתי שעוד יש לי סיכוי! פתאום המכונית האטה לאט לאט עד שעצרה לגמרי. הבטתי בחלון. ראיתי אותה עוצרת באזור שומם אדם. פחדתי. שמעתי את הדלת הקדמית נפתחת ושמעתי צעד. צעד. צעד. קפאתי מפחד. פתאום שקט. לרגע חשבתי שאולי הייתי סתם פרנואידית.
נפתחה הדלת. לפני שמתי לב הוא תפס לי את היד ומשך אותי אליו. "את חושבת שאת כזאת חכמה?" הוא אמר, ותפס לי את היד השנייה, כך שהידיים שלי היו במעין איקס. צרחתי מכאבים. "את שוכחת שיש לי באוטו מראה אחורית, ראיתי אותך מתרוממת." הוא משך אותי לכיוון המושבים הקדמיים במסחרית שלו. ניסיתי להתנגד, לשווא. "תשחרר אותי!! הצילו!!" צרחתי. הוא הכניס אותי למושב שליד הנהג. הוא קשר לי שוב את הרגליים, ואת הידיים הוא קשר לדלת המכונית. את הדלת הוא נעל, וחגר אותי. "ככה את לא תעשי שטויות" הוא התקרב אליי והסתכל עליי במבט מאיים. "אני שומר עלייך!". והוא החל לנסוע. לא העזתי לצרוח. פשוט רעדתי. חשבתי שאני לא אחזור יותר הביתה לעולם. הכל פתאום החל להפוך לבהיר יותר ויותר ויותר, עד שראיתי רק לבן.
התעלפתי.

"בוקר טוב" הוא הסתכל עליי. לאט לאט התחלתי לראות שוב. "התעלפת בנסיעה" הוא אמר לי. "הגענו".
"לא.. לא!!" צרחתי והתפתלתי מפחד. "בבקשה.. לא", אמרתי בקול רועד.
"זה לא יעזור לך עכשיו!" הוא צעק עלי. הוא שיחרר לי את הרגליים ואת הקשר לדלת של המכונית. ניסיתי להתנגד. הוא החזיק את החבל שקשר לי את הידיים ומשך אותי חזק. "בבקשה, עזוב אותי" צרחתי, "לא!!". הוא משך את החבל חזק כל כך עד שנפלתי מההדף. הוא בא אליי והרים אותי בכוח מהרצפה הקרה. התנגדתי. "לא!!" צרחתי. הוא המשיך לסחוב אותי.
נכנסו למקום חשוך ואפל. שם ראיתי כלובים עם סורגים. בכל כלוב היה עיגול קטן ממתכת. הוא הכניס אותי לאחד החדרים וקשר את החבל שהחזיק לי את הידיים לעיגול הקטן. משכתי את החבל, בכוונה להימלט, אך לשווא. החבל הוחזק היטב. הוא קשר לי שוב את הרגליים. הייתי לכודה. הוא יצא מהכלוב שלי, סגר את הסורגים ונעל אותם.
"ברוכה הבאה לביתך החדש" הוא אמר. "את תישארי בו עד סוף ימיי חייך!"