החיים החדשים של זואי- פרק 3, חבר לכלא

נכנסו למקום חשוך ואפל. שם ראיתי כלובים עם סורגים. בכל כלוב היה עיגול קטן ממתכת. הוא הכניס אותי לאחד החדרים וקשר את החבל שהחזיק לי את הידיים לעיגול הקטן. משכתי את החבל, בכוונה להימלט, אך לשווא. החבל הוחזק היטב. הוא קשר לי שוב את הרגליים. הייתי לכודה. הוא יצא מהכלוב שלי, סגר את הסורגים ונעל אותם.
"ברוכה הבאה לביתך החדש" הוא אמר. "את תישארי בו עד סוף ימיי חייך!"
………………………………………………….
"פססט" שמעתי קול חלוש
לא רציתי להתעורר. רציתי להתעורר בבית שלי, בתור המיטה שלי. להבין שכל זה היה פשוט חלום רע.
זה לא היה חלום.
"פססט" שמעתי עוד פעם את הקול הזה.
"מה? מי זה?" שאלתי בקול חלוש.
"אני", הקול אמר. פתאום ראיתי דרך הסורגים נער, בערך בגיל שלי. יפה תואר: הוא היה בעל שיער שחור, עיניים ירוקות וצבע עור בהיר.
"קוראים לי ברק. איך קוראים לך?"
"זואי" עניתי לו.
"ברוכה הבאה…" הוא אמר לי בקול עצוב ומיואש
"אם זה בסדר מצדך, אתה יכול להגיד לי כמה זמן אתה כאן?"
"כמעט שנה…" ברק ענה לי בקול עצוב. הוא השפיל מבטו אל הרצפה המלוכלכת.
"איך הגעת לכאן?"
"אני הייתי בתוך הבית שלי, צפיתי בטלוויזיה. שמעתי מבחוץ סירנות והתחלתי לפחד. התחלתי לנעול את כל הדלתות בבית. בדיוק כשבאתי לנעול את הדלת האחורית. הוא נכנס. הוא היה עם מסקת סקי, אז לא ראיתי את הפנים שלו. הוא ראה אותי והסתכל עליי במבט זעם. התחלתי לרוץ. לפני ששמתי לב הוא תפס לי את הרגל והפיל אותי על הרצפה. הוא קשר לי את הידיים מאחורי הגב, ובאותה הזדמנות גנב לנו מתוך הבית דברים יקרים, כמו שרשרת היהלומים של אמא שלי, ומוצרי טכנולוגיה. התחלתי לצרוח, ואז הוא עילף אותי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בתוך מסחרית, קשור בידיים ובעל מחסום לפה. ואז הגעתי לכאן…" הוא אמר בעצב.
"איך את הגעת לכאן?" הוא שאל אותי
"אני הייתי בתוך בנק, בשביל להפקיד כסף, ואף הוא הופיע עם מסכת סקי, אקדח ובגדים שחורים. הוא צרח על כולם לשכב על הרצפה. אחר כך הוא הלך לכספת. בזמן שהוא היה בפנים החלטתי להתקשר למשטרה ולהסגיר אותו. כשהוא חזר הוא איכשהו ידע שהמשטרה בדרך לשם. כל האנשים שהיו שם הסגירו אותי. הוא תפס לי את היד ושאל למה עשיתי את זה. פשוט התחלתי לבכות. כשהופיע המשטרה, ניצלתי את הסחת הדעת שלו ונחלצתי מהחזקתו החזקה ויצאתי מהיציאה האחורית של הבניין. הוא פשוט עזב את כל הכסף ורץ אחריי. בסופו של דבר הוא הצליח לתפוס אותי. הוא קשר לי את הידיים, הרגליים והפה, ולקח אותי למסחרית שלו."
"ואז הוא הביא אותך לפה?" ברק שאל
"כן… פחות או יותר" עניתי בעצב
"אני כל הזמן חושבת מה עובר על המשפחה שלי כרגע, על החברה הכי טובה שלי…" אמרתי לו. השפלתי את מבטי והתחלתי לבכות.
"אני גם חושב על זה…. לפחות יש לנו אחד את השנייה" הוא אמר, בכוונה לנחם אותי, למרות שהוא גם הרגיש ככה.
"צודק" עניתי
הוא חייך אליי חיוך קטן, החזרתי לו גם אחד כזה.
לפחות יש לי עם מי לסבול, אמרתי לעצמי.
לפחות יש לי חבר לכלא.