החיים שלה משתנים 16/ חלק 1

K.A.L.M.A.L.A.S 21/08/2023 174 צפיות אין תגובות

גם היום ירד גשם. חלונה כוסה לחלוטין באדי קור, ולמרות הקור שחדר לחדרה היא התעצלה לקום ולסגור את חלונה עד הסוף.
היא התהפכה על מיטתה והתגלגלה כמה פעמים עד שנפלה ממנה לבסוף. היא הוציאה אנחת כאב וקמה על ידיה ורגליה.
היא הלכה באיטיות אל ארונה והוציאה ממנו את מדי בית סיפרה.
היא התפשטה ופריטי הלבוש היחידים שהיו עליה היו חזייה לבנה ובוקסר כחול כהה. היא בחנה רגע את גופה החטוב. כל גופה היה מגולח, אך על רגליה החלו לצמוח אניצי שיער בהירים.
היא אהבה את גופה. את שיערה הארוך והזהוב, את עיניה הכחולות ואת כל המבטים שנעצו בה האנשים שעברה לידם. היא החלה ללבוש את מדיה, היא התחילה בחצאיתה וסיימה במדיה העליונים.
היא בחנה את גופה שוב פעם, אך הפעם עם בגדים. המדים מחמיאים יותר על סאלי, עמית חשבה לעצמה- יש משהו בגופה או בגוון גופה שכל כך משתלב עם מדי בית ספרן, ועמית קינאה בה על כך.
אבל למרות הקנאה שלה לסאלי היא אהבה אותה. למרות חוסר חוש הסטייל שלה בבגדים או העובדה שהיא לא יודעת להבחין מתי מתחילים איתה.
עמית המשיכה להרהר כשהיא שמעה פתאום את דלת חדרה נפתחת.
אחותה נכנסה לחדרה והתקדמה הישר אליה.
"איפה המסקרה שלך?" אחותה שאלה קצרות.
"בארון בטח. למה, שלך נגמר?" עמית שאלה והסתכלה על פניה של אחותה. עיניה היו כחולות בהירות, פניה היו צרות ושיערה הבלונדיני שנטה לצבע כהה הגיע עד לחצי גבה. היא הייתה יפיפייה.
"לא עניינך." אחותה אמרה ועמית עיקמה את אפה. אחותה תמיד התנהגה בגסות כזאת, גם כשהיא לא הייתה נצרכת.
היא העבירה את ידה בארונה של עמית פה ושם ובלגנה את סדר הארון לגמרי.
"יואו, בר!" עמית קראה כשאחותה בדיוק מצאה את המסקרה שלה.
"הארון שלך מבולגן," בר ציינה ויצאה מהחדר עם המסקרה של אחותה הקטנה.
"תודה רבה באמת!" עמית קראה מאחורי גבה המתרחק של אחותה, גלגלה את עיניה ואז החלה לקפל בחזרה את בגדיה שהיו בארון.
מראה פניה של אחותה תמיד צרב לה. אחותה הייתה כה יפה, שבילדותה הייתה עמית בוכה את עצמה עד שינה בגלל קנאה. היא קינאה בעיניה הכחולות, שיערה הזהוב ופניה החושניות.
גם עמית ירשה מהוריהן צבע עיניים כחול ושיער זהוב, כן, אך על אחותה הגנים נראו יותר יפים. איכשהו אחותה גרמה לכל דבר להיראות יפה עליה, וזה עורר את קנאתה.
וכשהיא התבגרה לכדי נערה, עמית ניסתה הכל כדי להתחקות אחר אחותה- בין אם זה היה להתלבש כמוה, לדבר כמוה, או אף לנסות לחשוב כמוה. אבל זה מעולם לא עבד, ואחותה קלטה את ניסיונותיה הכושלים ועשתה ממנה צחוק, כי מי עלוב מספיק כדי להתחקות אחר מישהו אחר?
לאחר שהיא סיימה לסדר את ארונה, היא הוציאה את תיק האיפור שלה. היא מרחה על שפתיה בתנועה חלקה ליפגלוס ולאחר מכן עברה לאפר את עיניה, ואז את לחייה.
היא יצאה מביתה וחיכתה בתחנת האוטובוס. היא החליטה להשאיר את שיערה משוחרר ולאפשר לו לגלוש על כתפיה בגלים זהובים.

היא פתחה את דלת הכיתה וראתה שחצי מכיתת המתמטיקה שלה מילאה את הכיתה ושהמורה לא היה נוכח בכיתה. היא מצאה את טוהר ואת מאי יושבים ביחד בשולחן שמוקם כמעט בסוף הכיתה והלכה אליהם. קולות הגשם ליוו את קולות צעדיה של עמית בעת שהתקדמה לכיוונם.
"איכס." היא שמעה את מאי אומרת.
"את לא חייבת לאהוב את זה. אנשים רבים אחרים מסכימים עם זה שמתמטיקה זה די מהנה." טוהר אמר למאי.
"פפפ. אנשים רבים? מי אוהב מתמטיקה חוץ ממך?" מאי השיבה לטוהר.
"סאלי אוהבת." עמית ענתה למאי וטוהר כחכח בגרונו למשמע השם.
"מתמטיקה אכן די מהנה כשאתה מבין אותה…" הוא אמר.
"…גם סאלי אומרת את זה." מאי אמרה בגלגול עיניים.
עמית, שהקשיבה לשיחתם, צחקקה. "שני חנונים."
טוהר ניסה לא לחייך כשהרהר על דבריהן של מאי ועמית. שניהם אוהבים מתמטיקה, הוא וסאלי, הוא חשב לעצמו. אבל זה לא אמור לשנות בכלל… הרבה אנשים אוהבים מתמטיקה.
מאי הבחינה בפניו הנרגשות מעט של טוהר.
"זה לא הדבר היחיד ששניכם אוהבים." היא אמרה כשטיפות הגשם עדיין ממשיכות לדפוק על חלונות הכיתה, כמו אורח עקשן שמסרב ללכת.
"אה-הא." עמית הסכימה איתה. היא גררה כיסא קרוב והתיישבה מולם. היא שמה לב שלפעמים טוהר וסאלי יכולים להיות מאוד דומים. אהבתם של שניהם ללימודים ולחורף… שני טיפוסים מוזרים, עמית חשבה לעצמה. אפילו הצורה שבה סאלי לועסת את מזונה דומה לזו של טוהר, והסומק שמציף את פניהם כשהם נבוכים. טוהר אפילו מגרד את שיערו במבוכה כמו שלפעמים עושה סאלי.
"מה סאלי עוד אוהבת…?" טוהר שאל בלחישה נבוכה. "זאת אומרת… מה היא עוד אוהבת שאני אוהב…?"
"שניכם אוהבים את החורף." מאי אמרה.
"שניכם אוהבים ללמוד למבחנים." עמית הוסיפה.
"סאלי מעדיפה קוקה קולה על פני פפסי כמוך." מאי המשיכה.
"שניכם תמיד רבים עם עמית." עמית אמרה אחרי מאי.
"שניכם אפילו מגרדים את השיער באותה צורה, לעזאזל!" מאי אמרה בשמץ קנאה.
טוהר השתעל קלות וגירד את שיערו במבוכה. לא היה לו מושג שבינו ובין סאלי יש דברים דומים רבים כל כך. הוא הסתכל על חלונות הכיתה שכבר כוסו באדי קור וניסה פעם נוספת לרסן את חיוכו, אך הפעם גופו פשוט לא ציית לו, וחיוכו עלה על פניו במהירות. הוא תהה אם ליבה של סאלי מחייך גם הוא כשיורד גשם, או שגופה רק רוצה לרקוד כשהיא מריחה את ריח האדמה הרטובה. הוא תהה אם גם היא צוחקת בילדותיות כשהגשם מרטיב את בגדיה ושיערה, או אם גם היא נושפת מראותיה אוויר צחור ומעמידה פנים שהיא מעשנת ושיש סיגר בידה.
הוא תהה מה גורם לשניהם להיות דומים כל כך. אולי זו הדרך של העולם להראות להם שהם נועדו להיות ביחד…?
"אין צורך להסמיק." עמית אמרה לטוהר למרות שכלל לא האדים.
"אני לא מסמיק…" טוהר אמר.
מאי חייכה אל עבר טוהר חיוך ערמומי והוא הסית את מבטו ממנה, פניו איימו להאדים כשחשב שוב על סאלי.
עמית החליפה חיוכים עם מאי כשעיניו הירוקות והבהירות של טוהר התמקדו בשולחן האפור שסביבו ישבו.
עמית הרגישה את המבוכה שטוהר הרגיש, אך לפני שהיא הספיקה להגיד משהו שיביך אותו יותר המורה נכנס לכיתה.
"אוו? הוא בא למרות מזג האוויר? איזו באסה…" היא אמרה.
מאי הורידה את ראשה אל השולחן בעייפות כשראתה את נוכחות מוריהם.
השלושה פתחו את מחברותיהם.
"פיתחו בבקשה בעמוד 341 בספר." קולו המשעמם והמתמשך של המורה הדהד בכיתה ונשמעו אנחותיהם של התלמידים בכל רחבי הכיתה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך