היומן של נטע – פרק 12

15/5/11
18.57
הבטתי בציור שוב והפכתי אותו, רון נעמד לידי. שואל מה ראיתי.
נשבעתי לו שלפני שנייה ראיתי חריטה על התמונה. הוא חשב שהשתגעתי.
אחרי כל מה שעברנו וכל מה שקורה פה, זה לא נורמאלי.
הוא שאל אותי אם יש לנו מרתף בבניין ועניתי שלא.
"תחתית המדרגות".
מעניין מה זה אומר ואיפה זה יכול להיות.
ירדנו חזרה למטה וישבנו בחדר שלי כשאנחנו חושבים מה זה בעצם אומר 'תחתית המדרגות'. אולי זה פשוט תחתית של מדרגות. אבל זה קל מדי.
רון הציע שנבחן את זה לכל מקרה ויצאנו החוצה אל המדרגות. ירדנו שתי קומות –בבניין שלי יש שלוש קומות- ונעמדנו ליד המדרגה האחרונה.
"אז מה נראה לך שיקרה?" שאל רון ובחן את המדרגה. הנדתי בראשי וחיפשתי אחרי סימן.
שאלתי אותו מה יקרה אם אלו לא המדרגות הנכונות.
הוא לא הבין והתנצל כשהוא אומר שהוא חייב ללכת הביתה.
התיישבתי על הדרגה האחרונה וחשבתי על זה קצת. זה הדבר הכי מוזר שקרה לי בחיים. ואני חייבת להתחיל לכתוב בצורה שונה אחרת אפילו אני אשתעמם לקרוא את זה.
אולי אני אנסה לכתוב את היומן הזה כמו סיפור? אבל החיים שלי די משעממים בשביל סיפור…
משעממים? שאלתי את עצמי מצאת מפתח מסכן שפותח דלת בעליית הגג שלך, יש שם תמונה של ילדה כלשהיא ויש כל הזמן רמזים בשפה שלא הכרת שמסתבר שסבא שלך הגיע משם. מה משעמם פה? זה כמו תעלומה גדולה שצריך לפתור.
הבטתי שוב בדלת וראיתי שגשם מתחיל לרדת, נהדר. אז עכשיו גם מתחיל החורף.
עליתי הביתה אבל במקום להיכנס הביתה עליתי אל עליית הגג.
הבטתי מסביבי, משהו חייב לתת לי רמז להמשך.
תפסתי את המפתח וסובבתי אותו בחור הקטן. כשהדלת נפתחה עדיין קפצתי למראה עיניה של הילדה. "להוריד את הציור הזה מהקיר!" אמרתי לעצמי בתור דבר ראשון, הורדתי אותו וסובבתי אותו כך שלא אראה את העיניים האלו אבל אז ראיתי את זה.
הסימן שראיתי קודם ונעלם.
בחנתי אותו שוב. זה לא היה כתב, זה היה ציור.
ציור של… מעקה מסוים? סולם עקום?
קו קטן ועקום חצה חלק קטן מגב התמונה והיה לו קו מקביל קצת יותר נמוך, את הקווים חתכו קמה קווים קטנים יותר.
בחנתי את הציור הזה. כבר חשבתי שראיתי אותו בעבר.
נאנחתי כשיצאתי מעליית הגג, מוודה שהדלת נסגרה ושהחבאתי את החור הקטן. ירדתי במדרגות ואז נעצרתי.
רצתי חזרה למעלה ושרטטתי במחברת את הציור. כדי שאוכל לראות אותה מחר לרון.
הבטתי עוד רגע בעליית הגג והתכוונתי לעזוב כשקולות נשמעו מחלון קרוב.
מתוך אינסטינקט להתחבא נכנסתי אל החדר הקטן והוא נסגר, כאילו ידע שאמור להגן ולהחביא אותי.
שמעתי את החלון נפתח, צדים ואנשים מדברים.
"רק שלא ימצאו את הפתח.." התפללתי כששמעתי חפצים נופלים והשתתקתי.
הם מצאו את החור שבו אמור להיכנס המפתח.