היומן של נטע – פרק 13

19.30
האנשים, מי שלא יהיו, מצאו את החור אבל לא מצאו כל סימן לפתיחה. זה כנראה הדבר היחיד שעצר ביניהם לביני. המפתח הקטן שמצאתי במחברת שהפכה להיות היומן הזה.
עצרתי את הנשימה ולא יכולתי לזוז. פחדתי שכאם ישמעו אותי ידעו שיש דרך להיכנס פנימה.
קול צונן, מפחיד ועמוק דיבר ראשון, "אין פה כלום, זה בסך הכל חור מסכן בקיר"
"לא נראה לי, אדוני" ענה קול אחר, צייצני, קטן, כאילו פחד מהאיש בעל הקול העמוק. "משהו מסתתר פה. לא יכול להיות שרניבוביץ' הזקן היה מחביא את האוצר במקום אחר, אם האוצר עצמו לא פה אז רמז כלשהו חייב להיות פה"
חסמתי את פי בידי, האיש הזה וכנראה גם השני מכירים את סבא רבא של אבא שלי, יעקב. איך? ומי סיפר להם על האוצר?
"ומה אומר לך את זה?" שאל האיש בעל הקול העמוק והרגשתי במבטו על פני החדר הקטן של עליית הגג.
"רניבוביץ' היה בין המקימים של כפר בלום" אמר האיש בעל הקול הדק "אבל הוא לא רצה להישאר שם כיוון שהיו לו… תקלות עם אנשים אחרים. הוא עבר למקום דומה לכאן רק במקום אחר. בעיר אחרת. אבל המפתח לפתירת התעלומה היו האנשים שממשיכים את המורשת שלו…"
עכשיו התחלתי להקשיב ברצינות, האיש הזה, מי שהוא לא יהיה, יודע יותר ממני. וכל פיסת מידע תעזור לי.
"כוונתך?" שאל האיש בעל הקול העמוק אבל כשהאיש בעל הקול הדקיק לא השיב הוא הוסיף,"אלון, אם לא תדבר בקרוב..!"
"סליחה אדוני" אמר אלון "אבל יש לי הרגשה שאנחנו לא לבד כאן"
"מה זאת אומרת?" שאל האיש שלא ידעתי את שמו עדיין "מי יכול כבר להתחבא במקום הזה? ואיפה?"
שמעתי נקישות, כמה חפצים זזים ואז את מי שנקרא אלון מדבר שוב, "מה דעתך על זה?" שאל.
"מה זה המפתח הזה?" שאל האיש וכנראה בחן את המפתח כשהוסיף "מפתח קטן, אין לנו כל עניין ב…" הוא נעצר שהבין שאלון כנראה מצא משהו שעשוי לעזור להם.
חיפשתי בהיסטריה את המפתח שהיה על גופי עד לפני כמה דקות. הבהלה שלי גברה כשהבנתי שהוא לא עליי.
"בבקשה" אמרתי בשקט "אם מישהו יכול לעזור לי, אסור שהם יכנסו למקום הזה. אסור שהם ימצאו אותי…"
פתאום השתרר שקט מוחלט. אלון והאיש השני לא נשמעו, כאילו נעלמו.
ואז, מתוך החושך של החדר הקטן עיניים אדומות הביטו בי.
אבל אלו לא היו עיניה של הנערה מהציור.
העיניים האדומות מצמצו אליי ואז שיניים לבנות נחשפו בחיוך.