היומן של נטע – פרק 14

פרק 13
הייתי פורצת בצרחות וכמעט עשיתי את זה אלא שהיא חסמה את פי בידיה.
"ששש…" היא לחשה. היה לה קול רענן, שקט. וכשהיא נשפה הייתה הרגשה של רוח אביבית בחדר. מי היא בכלל? ומה היא?
"מי את?" שאלתי "ו… ו…"
"מה אני?" היא שאלה בצחוק, "כן… כולם שואלים את זה"
"כלומר.. ?" הבטתי בה, בגדייה נראו ישנים אבל לא הרוסים, היא ריחפה באוויר ויכולתי לראות דרכה. "את.. כלומר… את רוח רפאים?" שאלתי בפחד ונצמדתי לקיר.
"חה-חה!" היא פרצה בצחוק "כן, אני רוח רפאים. לא, אני לא אעשה לך כלום"
"מה…? מי…?" לא ידעתי מה לומר אז פשוט השתתקתי.
"מה- עברנו על זה אני רוח רפאים" היא חייכה את החיוך חושף השיניים שלה, פתאום היא נראתה לי מוכרת מאד, "מי אני… זה כבר תלוי בך"
"סליחה?" שאלתי ואימצתי את מוחי, איפה ראיתי את הילדה הזאת בעבר? הבטתי בה שוב ובחנתי אותה כשלבסוף נשמע הרעש הראשון.
קול נפילה של משהו.
"אני מצטערת שאין לנו זמן" היא אמרה "אבל את חייבת להבין. אם האנשים האלה ימצאו את האוצר לפינך זה יהיה נורא"
"ו…" הבטתי בה, מחכה להמשך
"את חייבת לעצור אותם, תגרמי להם להסתלק מפה"
"איך בדיוק?" שאלתי ובחנתי את המקום, אין שום דרך לצאת מפה והמפתח…
"הוא בידיים שלהם נכון?" היא שאלה, הנהנתי והרכנתי את ראשי. "טוב, אז אין לנו הרבה זמן עד ש…"
השתקתי אותה כששמעתי את הקולות שלהם שוב, התאמצתי להקשיב ועדיין ניסיתי להיזכר מאיפה הילדה מוכרת לי. "בואי נתחיל ככה: מי את לעזאזל?" שאלתי
"אני אליזבת רניבוביץ' אבל רוב הסיכויים שאת תכירי אותי ככה…" וכשאמרה את המילים האלה היא העמידה פנים שהיא יושבת ומבטה נראה מרוחק, עיניה מביטות בי במבט שזיהיתי.
"את הילדה מהתמונה" אמרתי בשקט "אבל מה את עושה… כאן?"
"אני השומרת של השער הזה" היא אמרה בחיוך. "בכל רמז שאת תמצאי יש שומר, השומרים לרוב נחמדים חוץ מכמה שלא נעים לפגוש. תסמכי עליי"
"אליזבת…" אמרתי, חושבת מאיפה זה מוכר לי. "אמרת רניבוביץ'?" שאלתי פתאום
"כן" היא חייכה, "אני אחות של סבא-רבא של אבא שלך. את יכולה פשוט לקרוא לי אליזבת בסדר?"
"אוקי אליזבת" אמרתי. לקח לי זמן לעכל את זה, הילדה הזאת שנראת לא יותר מבת 12 היא בעצם אחות של סבא רבא-רבא שלי. איך זה הגיוני?
"אז עכשיו נחזור לעניין" היא אמרה "את חייבת להשיג מהם את המפתח ואסור שהם ימצאו את הדרך לחדר הזה, הבנת?"
"אבל מה אני יכולה לעשות?" שאלתי
"אני יודעת?" היא שאלה ובראשי צץ רעיון
"את רוח רפאים לא?" שאלתי "למה שלא תפחידי אותם?"
"אני צריכה שהדלת תיפתח כדי שאוכל לצאת החוצה. אני תקועה פה עד שהדלת תיפתח ואוכל לצאת אבל גם אז… אסור לי להתרחק יותר מדי. אני קשורה אל המקום הזה"
"את קשורה אל התמונה נכון?" שאלתי פתאום "זה מה שמקשר אותך למקום הזה"
"את ממש חכמה" היא חייכה "אבל אנחנו חייבות להתרכז. את יכולה לפתוח את הדלת?"
"אמ…" הבטתי בדלת שנסגרה מאחורי. כאילו ידע שהייתי צריכה מחבוא. "אני יכולה לנסות אבל אין לי מושג אם…"
"נסי לדבר איתה" היא אמרה לי ואני התבוננתי בה
"איתה?" שאלתי
"עם הדלת, עם עליית הגג" היא אמרה כאילו זה טבעי. "היא מקשיבה לך. היא יודעת מה את צריכה, מה את רוצה"
"כלומר את מצפה שאני אדבר עם דלת? עם קיר הזזה סודי?"
"כן, זה הרעיון" היא אמרה ואחרי שלא זזתי הוסיפה "קדימה זוזי!"
"אמ.. טוב" הבטתי בדלת ואמרתי בשקט, "היי, אמ.. את יכולה להיפתח ככה שאליזבת תוכל לצאת החוצה אבל שלא יראו אותי כי אני אשמח אם…"
השתתקתי והבטתי באליזבת, כלום לא קרה. "אני מרגישה כמו אידיוטית" אמרתי
"אבל תראי את זה!" היא אמרה והסתובבתי חזרה לקיר, לדלת. היא הייתה פתוחה רק מעט, ככה שאפילו אני בקושי ראיתי שנפתחה והחריץ שם היה גדול מספיק כדי שאליזבת תעבור שם.
"תגידי לי שאת צוחקת עליי" אמרתי כשעיני קרועות לרווחה. איך זה הגיוני?
היא נעה החוצה, בשקט של חתול. שמעתי רעשים, את קולה של אליזבת, אנשים רצים וזכוכית נשברת. אחר כך השקט חזר.
העיניים האדומות הביטו בי שוב. הפעם בחיוך שובב.