היומן של נטע – פרק 15

21:26
"אז מה אני אמורה לעזאזל לעשות?" שאלתי שוב, בפעם המי יודע כמה כשאני מביטה מסביב. עליית הגג הקטנה הייתה הרוסה, הזכוכית של החלון הגדול שדרכו היה אפשר לראות למרחק הייתה שבורה. אליזבת גלגלה את עיניה, שוב.
היא ניסתה להסביר כמה שיותר על מי שהיא, איך היא קשורה לסיבוך הזה, איך אני קשורה אליה ואל החיפוש הזה, אחרי אוצר דמיוני.
"הוא לא דמיוני!" היא אמרה כשציינתי את העובדה בפניה.
עכשיו היא רק הביטה בי והתלוננה שאין לה כוח להסביר שוב. "אולי נדלג על ההסברים?"
"ונגיע לאן בדיוק?" שאלתי, המחשבה שמולי עומדת (או יותר נכון- מרחפת) אחות של סבא רבא-רבא שלי לא הניחה לי.
כלומר… היא לא אמורה להזדקן או משהו? האם כשמתים נשארים בגיל שבו אתה מת? כנראה שכן.
אבל למה זה קורה דווקא לי? ועוד לפני יום ההולדת שלי שיחול רק בסוף השנה.
"אני לא יודעת" היא אמרה, מרחפת ונוגעת בתקרה.
"אז מה אני אמורה…" התחלתי שוב אבל היא קטעה אותי בחדות.
"אם את אומרת 'לעשות' את חוטפת ממני, שמעת?". גלגלתי את עיניי כשעיניה האדומות ננעצו בי כשחשבתי לעצמי ' את לא יכולה לפגוע בי, את רוח'. היא חייכה והתקרבה אליי.
"מה?" שאלתי בצחוק וניסיתי להראות רצינית. כשהיא בחנה את פניי פרצתי בצחוק.
"אני פשוט לא מבינה אותך" היא אמרה בקול רציני "האנשים האלה היו מסוכנים מאד והם יודעים יותר מדי ותראי אותנו! אנחנו יושבות ומתבטלות. אה, ואני לא מופיעה בפני החבר שלך" היא הוסיפה ברגע שחשבתי לעצמי שאם רון יוכל לראות אותה זה יעזור לי מאד כי זה יוכיח לי שלא איבדתי את שפיות דעתי.
"למה לא?" שאלתי בקול נעלב
"שתי סיבות- אחת, גם אם רציתי אני לא יכולה" היא אמרה "שתיים, אני לא רוצה להפוך לאטרקציה שאנשים משלמים כסף כדי לראות אותה, בני אדם כל כך טיפוסיים…"
"ומה את?" שאלתי "את לא בת אדם?", אבל עוד לפני שענתה ידעתי שלא. כלומר בחייכם! היא רוח רפאים!.
היא אמרה בלעגנות גלויה,"הפסקתי להיות בת אדם לפני הרבה-הרבה זמן. עכשיו אני רוח רפאים. רוחות רפאים אינן אנושיות את יודעת" היא הוסיפה וחייכה אלי.
"אז את מודה שאת לא אנושית" אמרתי, מחפשת דרך לערער את הביטחון שלה, הילדה הזאת הייתה שלווה באופן מעצבן כל כך, והיא בגיל שלי!
"העולם לא הכחשתי את זה" היא אמרה כמנצחת, מחייכת ושיניה הלבנות מבהיקות, עיניה האדומות נצצו באופן ילדותי.
"למה העיניים שלך אדומות?" שאלתי פתאום "כלומר, זה משהו שקורה לכל מי שהוא רוח רפאים או שזה היה הצבע הטבעי של העיניים שלך או ש…"
"צבע העיניים שלי הוא כצבע התמונה המחברת אותי לפה" היא קטעה אותי, "לכל שומר של שער יש נקודת קישור למקום שעליו הוא שומר. הקשר שלי הוא התמונה ולכן אני מקבלת את המאפיינים של התמונה"
"אם את אומרת" משכתי בכתפיי וקמתי ממקומי "אני צריכה ללכת" הוספתי והיא הנהנה.
"תבואי לבקר שוב, נכון?" היא שאלה כשפתחתי את דלת עליית הגג וחטפתי את המפתח שעמד על שולחן רעוע.
זה היה תורי להנהן.
"ואל תביאי את החבר שלך" היא בקשה "אני לא אוכל להתגלות לפנייך"
"אפשר רק עוד שאלה?" אמרתי וכשהיא הנהנה שאלתי "מה היה צבע העיניים שלך פעם?"
"ירוק" היא אמרה בערגה, כאילו התפללה לחזור אל הצבע הזה.
הנהנתי וסגרתי אחרי את הדלת, כשמבטה האדום חודר לתוכי ומשתנה לירוק בהיר.
ירדתי במדרגות אל הדירה, קולה של אליזבת רודף אותי:
'ירוק….'