היומן של נטע – פרק 17

15.50
אליזבת נעלמה. אני הבטתי ברון בזעזוע ואז ברגע של עשתונות הוא דחף אותי לתוך החדר הקטן וביקש שהדלת תיסגר.
גם אני התפללתי. ברגע שעשיתי את זה היא נסגרה.
צעדים, דיבורים, אנשים רבים..
זה מה ששמענו בשעה שהעברנו שם.
"זה נהיה מסוכן מרגע לרגע" אמרתי אחרי שיצאנו החוצה
"אנחנו חייבים לגלות באיזה מדרגות מדובר" רון הוסיף
"זה יכול להיות כל מדרגה שהיא!" אמרתי במחאה אבל רון הניד את ראשו.
"זה חייב להיות משהו משמעותי" הוא אמר "באיזה מדרגות אתם לא משתמשים, בכלל?"
"המדרגות למרתף" אמרתי מיד "איש לא היה שם שנים, אומרים שיש שם רוח רפאים"
פתאום קלטתי שאני לא מפחדת מרוח רפאים כיוון שפגשתי אחת לפני יומיים.
"אז אני חושב שכדאי שנבקר את המרתף" אמר רון
"אתה נורמאלי?!" שאלתי בבעתה "אני לא יורדת לשם!"
"אנחנו חייבים!" הוא אמר "זה יכול להיות הרמז הכי טוב שיש לנו"
"תחתית המדרגות.." מלמלתי ורון הנהן.
"מה אם זה לא בבניין?" שאלתי, מתחמקת מהמרתף
"נברר אם זה לא במרתף" הוא אמר "ואז נחשוב על מקומות נוספים שבהם יכול להיות גרם מדרגות ותחתית ש…"
"גרם מדרגות!" אמרתי פתאום וחייכתי "זוכר את גרם המדרגות שמאחורי הבית? זה שמוביל לעליית הגג?"
"זה לא יכול להיות בחוץ ככה סתם ליד השער" הוא אמר
"ואני מתערבת איתך שכן". הייתה לי הרגשה חזקה שזה שם, שזה בדיוק במקום שאני חושבת עליו.
"מכיוון שכבר מאוחר נדחה את זה לפעם אחרת" הוא אמר ואני הבטתי בו.
"מאוחר?" שאלתי "השעה רק ארבע בצהריים"
"אני צריך לעשות כמה דברים" הוא אמר ואז הביט מסביבנו. "אליזבת.. לא פה נכון?"
הבטתי סביבי, לא יכולתי להיות בטוחה. "לא יודעת" הודתי לבסוף.
"את רואה אותה?" הוא שאל
"לא" אמרתי
"אז תקשיבי לי" הוא אמר במהירות "לדעתי יש לאליזבת חלק בחידת המדרגות הזאת"
"איך בדיוק?" שאלתי
"אני לא בטוח" הוא השיב "אני הולך לערוך קצת מחקר מכל מיני כיוונים"
"אם אתה אומר" נכנעתי.
"נתראה מחר בבית הספר בסדר?" הוא שאל ותלה את התיק על כתפו, פתח את הדלת ויצא החוצה. שמעתי את צעדיו במדרגות.
"הוא ממש טמבל" אמר קולה הילדותי של אליזבת
"היית פה כל הזמן?" שאלתי בלי להסתובב, יודעת שחיוך דבוק אל פרצופה
"מספיק כדי לשמוע" היא אמרה "איזה מחקר הוא יעשה לדעתך?"
"זה קשור אלייך? שאלתי "לחידה של המדרגות יש קשר אלייך?"
"אולי.." היא אמרה בערמומיות ואז חייכה אליי "אם תסלחי לי… עליי ללכת"
"לאן?" שאלתי "חשבתי שאת לא יכולה ללכת רחוק מדי מהאזור שעליו את שומרת"
"זה נכון, אבל לפעמים יש דרך לחרר את הרצועה"
"אני ממש לא רוצה להבין מה זה אומר" אמרתי ופניתי אל הדלת "אל תעשי שטויות!" קראתי
"כן אמא!" היא צחקה ואני רק חייכתי והנדתי בראשי.
"נתראה מחר!" אמרתי ויצאתי, יורדת במדרגות.
במדרגה האחרונה כמעט החלקתי, משהו היה שם. משהו בצבע כתום זורח.
הבטתי מסיבי וכשאיש לא הסתכל פתחתי את התיק והוצאתי מנקה אוזניים (בבקשה אל תשאלו מה זה עושה לי בתיק) לקחתי דגימה ודחפתי את זה לבקבוק השתייה שלי.
היה לי מובן שבבקבוק הזה אני כבר לא אשתמש.