היי, אני אעלה כאן את הספר בהמשכים. זה החלק הראשון. מקווה שתיהנו (:

מיה ישבה על כרית רכה והייתה כולה מרוכזת במדיטציה שלה. היא חשה בחדר העץ הפתוח למרפסת, בחיפושית המטפסת על הקיר, נקלעת בקורי עכביש. היא פחדה את פחדה של החיפושית, וחשה בעכביש עוטף אותה לצרור חסר אונים של קורים. רטט של אי נוחות חלף בה. היא עדיין לא אהבה את התחושה של להיות בתוך בעל חיים, למרות שעשתה זאת פעמים רבות. לפתע הרגישה בנוכחות תוססת וצעירה נכנסת לחדר, היה זה גבר צעיר, בסביבות גיל העשרים. היא חשה בו עומד מולה וחשה את מבטו סוקר אותה. היא הניחה לעצמה להישפך לתוכו. היא נתקלה במחסום חזק. היא מצאה פרצה ודרכה הקשיבה למחשבות תועות, לא חשובות מספיק שיהיו במעמקים הבטוחים של מוחו. ..אמר לבדוק אותה.. כוכב הטלה… היא החזירה את עצמה לתוך עצמה. היא לא הופתעה כשכוכב הטלה עף לעברה במהירות. היא עצרה את הזמן במוחה. כוכב ההטלה עף לעברה באיטיות מזדחלת, והיא פלשה לתוכו, מצאה חלקיקים של חומר, והכריחה את הכוכב לעצור באוויר מול אפה. היא פתחה את עיניה ולפתה בכוכב, תוך כדי נסיגה מהחומר. היא התרוממה בחינניות והביטה בזר שהשליך לעברה נשק קטלני. היא חשבה שהוא בן הכפר, שהיה במורד ההר, שבפסגתו ניצב אתר האימונים. היה לו שיער שחור ופרוע, עורו היה שזוף, בגוון עדין של מייפל. עיניו התכולות הבריקו כשהביט בה, והוא התעסק בידו השרירית בשולי חולצתו האפורה. שפתיו האדמדמות היו פשוקות בחיוך נינוח ויהיר, כאילו הטלת נשקים לעבר נערות שרק פגש הוא עניין שבשבילו בשגרה. ואולי באמת היה ככה. שערה הבלונדיני החיוור והחלק שהשתפל עד למותניה הבריק באור שמש הצהריים המאוחרת.
הוא התנתק מהקיר וחפן בידו את הקימונו שלה. "יפה, בד חזק." הוא מלמל, ובזוויות פיו ריצד חיוך ממזרי. היא משכה את הבד מידיו והתרחקה ממנו. הקימונו היה יקר לה. מתנתה האחרונה של אמה המתה. הבד היה לבן, ועליו הייתה דוגמה מקסימה של פרחים. היא נעלה את כפכפי העץ שלה ופנתה לצאת מהחדר כשגילתה שהוא נשען על המשקוף, וחוסם את דרכה. "מה?" היא שאלה בקוצר רוח. "לא תזמיני את הזר היפהפה לטיול בגניכם המקסימים?" שאל בחיוך צחור שיניים. "לא." אמרה בהחלטיות והתכופפה מתחת לזרועו. טיפת דם נטפה על הרצפה ומיה המופתעת הבינה שעדיין אחזה בכוכב. החתך היה קטן ושטחי, אז היא המשיכה ללכת באדישות. הזר כאילו התגשם מולה וחפן את ידה בסקרנות. "את פצועה." אמר. היא משכה את ידה מאחיזתו ונאבקה בדחף לתת לו אגרוף. היא חשה בזר הולך אחריה, אבל לא בדרך מזדנבת, אלא בנינוחות, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר לעקוב אחרי בחורה בת שבע עשרה. לחלק מהגברים. היא נכנסה לחדרה הקטן וטרקה את דלתה בצליל מספק. היא החליפה את בגדיה לחליפת אימונים רגילה; גופייה דקה ומכנסיים צמודים. מיה יצאה יחפה מחדרה וראתה שהוא מחכה לה בחוץ. היא גלגלה את עיניה והמשיכה ללכת." את הולכת להתאמן? יופי! גם אני, נתאמן ביחד!" אמנם היא מאוד העריכה את אמנות קרב המחשבה, אבל קרב פיזי מאוד סיפק אותה, לחוש בגוף נכנע לה. היא חשבה בשמחה שעכשיו היא לא צריכה להתאפק בשביל להכניס לו אגרוף. הם יצאו לרחבת האימונים שמאחורי האולם ומיה התענגה על חום האבן שעטף את כפות רגליה. ברגע האחרון נזכרה לאסוף את שערה לקוקו הדוק באמצע ראשה.
התסרוקת גרמה לשערה להשתפל כווילון משני צדדי פניה, הבחין אלכס בהתפעלות. כולה הייתה מעוררת התפעלות. הזקיפות שבה הלכה, עיניה הכחולות הכהות, הנדירות, ועורה החיוור שהיה מתוח על גוף צנום. היא נעמדה מולו והרימה גבה חיוורת. למרות שהייתה מרשימה, הוא היה בספק אם תצליח להביס אותו, או אפילו להכאיב לו, לכן הופתע כשרגלה היחפה הונפה לעברו והלמה בחזו בעוצמה מזעזעת. הוא מעד בתנועה חיננית ושלח לעברה אגרוף, מנסה לא לרסק את פרצופה. אבל היא כבר לא הייתה שם. היא הייתה תלויה על צווארו, מאגרפת את כתפיו כאילו היה שק תפוחי אדמה. היא פגעה בנקודה בה מכה מדויקת משתקת אדם. והמכה הייתה מדויקת להחריד.

*****

הוא התעורר כעבור עשרים דקות, בדקירת כאב בכתפו. מעליו הופיעו פניה של מיה, מחייכת חיוך זחוח. 'מי פצוע עכשיו?' היא חשבה לעצמה. מבטו התמקד והדבר הראשון בו הבחין -משום מה- זה ששערה הארוך היה פזור על כתפו. הדבר השני בו הבחין שהוא ששכב במשרדו של הוגו, ראש המכון, על ספת העור שלו. הוא הזדקף במהירות וסחרחורת תקפה אותו. "כדאי לך לנוח, זו הייתה מכה חזקה." אמרה, עם לא מעט שמחה לאיד. "מה אני עושה אצל הוגו?" שאל. שפתיה נמתחו לקו דק של מורת רוח והיא ענתה בקרירות, כל העליצות נעלמת מפניה קולה ועיניה. "מאסטר טארנו לא חייב הסברים לאף אחד. הוא אמר לי להביא אותך לכאן ולחכות, זה מה שעשיתי. סוף הסיפור." הוא בחן אותה בחשד והרגיש פתיל של סקרנות בחזו. עיניה נהיו מטושטשות לרגע ואז היא הפתיעה אותו בחדות שבקולה. :"אני לא אספר לך דבר, וזה סופי." הוא ניסה להתרומם בכעס פתאומי. "את לא תקראי את המחשבות שלי, טירונית עלובה." בעיניה נצנץ עלבון, אבל פניה היו חתומים -וחיוורים- כסלע. כשהדלת נפתחה מיה קמה במהירות מסחררת והביאה את שפתיה אל קצות אצבעות רגליה בגמישות מדהימה ומלמלה אל הארץ :"מאסטר טארנו. תודה שאתה מכבד אותי בנוכחותך." ואז התיישרה והביטה בחולצתו הצהובה כשמש, דואגת שלא יהיה כל קשר עין, כדרוש.