הילד הזה… חבל שהוא אני

מנקודת המבט של עמוס

לא משנה מה יגידו לי, על מעשיי אני לא אתחרט.
מפני שבעצם, אינני עשיתי כלום.
אבל זה לא מה שכולם חושבים. כולם חושבים עליי דברים רעים.
כולם חושבים ששיקרתי. שרימיתי. ששתיתי. אבל זאת לא האמת.
אינני הייתי כותב שקרים ביומן,
אם הייתי כותב שקרים ביומן, מי היה יודע את האמת ?
אבל אף אחד איננו קורא את היומן מלבדי. אז זה לא נחשב.
אפילו אמי כבר מתחילה לפקפק בי, "עמוס, מה קורה איתך ?" אמרה אמש כשישבה על מיטתי "מתי תיהפך להיות בן אדם רציני ? שקול ? שתיית אלכוהול כיום היא אינה הגיונית בקרב בני גילך !!!"
נרתעתי. ממתי אמי שומעת את השמועות האלה ? ממתי אמי מאמינה לחבריי יותר מאשר בי ? ממתי אמי בכלל… כזאת… תוקפנית כלפי ?
"אבל אמא…" אמרתי בעדינות
"אין אבל !!!" אמי צעקה "זה מסוכן מדיי !!!!"
"מאיפה את בכלל חושבת שאני שותה אלכוהול ? מי מביא לי את זה ? הרי אינני יוצא למסיבות ואירועים. אני די חנון, שנינו יודעים את זה."
"דיי !!!" אמי צעקה
"אמא !!!" צרחתי בקול תוקפני "אלה רק שמועות"
"אבל עמוס… אתה חשוב לי" היא ליטפה את פניי שדמעות מציצות מעיניה. היא מצמצה.
"אני הולך מפה, רינת" אמרתי, נישקתי את אמי לשלום ופשוט יצאתי מהבית. לחום. לסבל. התחלתי בראשון לציון. עכשיו אני בחולון. ומצפה לי עוד דרך ארוכה.