היער שלי חלק ז'

אני יכול ממש להרגיש את הרגשות מתערבלים בבטן שלי.
לא הייתי צריך לצעוק על לילי ככה, אבל חשבתי את הדברים האלה כל כך הרבה זמן…
היא מפחדת ממני פחד מוות, היא אמרה את זה. אבל החלק הכי גרוע זה שאני מבין אותה, גם אני מפחד מעצמי לפעמים. אולי זה נשמע מוזר, אבל באותו רגע, שצעקתי אליה. לא הרגשתי כמו עצמי. הרגשתי כמו מישהו אחר, ערמומי ונבזה, רשע ואלים. מישהו שאולי היה באמת פוגע בה. אני מרגיש ככה לעיטים קרובות מדי. הרגשתי ככה שתקעתי לאבא שלי כדור בראש. אבל דווקא ברגעים כמו עכשיו, שאני לבד לגמרי באמצע היער, אני מרגיש כמוני לחלוטין. אולי כי זה מי שאני, אני פשוט חיה שתקועה בגוף של אדם, אני לא אמור להיות נער, אלא שועל או אולי נמר או זאב. יש משהו מנחם במחשבה הזאת, שזו לא אשמתי שאני כל כך דפוק, זו אשמת העולם שעשה שאני לא איוולד נכון. אבל אני כן בן אדם, ואני צריך ללמוד להתמודד עם זה. אני מתחיל ללכת חזרה לכיוון הבית של מונה ובוב. ככל שאני מתקרב הידיים שלי רועדות יותר, כל שריר בגוף שלי צורח אלי לרוץ בכיוון ההפוך, ללכת ליער שגדלתי בו ולעולם לא לחזור. אבל הצד ההגיוני שבי, הוא זה שממשיך ללכת. אני מרגיש צריבה בגרוני. "די! אתה לא תבכה!" אני מצווה על עצמי, זה עוזר. אבל אני עדיין מרגיש שברירי, אני מוצא את עצמי עומד על שביל הגישה. ואז מול הדלת, אני עומד לדפוק אליה שאני שומע קולות מבפנים. "אני נורא נורא מצטערת… זו הייתה אשמתי…" הקול של לילי רועד, אני חושב שהיא בכתה. "די די לילי, לא יכולת לדעת שזה יפחיד אותו כל כך…" מונה מנחמת אותה, בוב מכחכח בגרונו, "את האמת אי אפשר לדעת איך הוא יגיב. עם השריטות שלו…" ליבי נחמץ, ממה בעצם? זה לא כאילו שאני לא מסכים איתו "אני יודעת… לפעמים אני מרגישה כאילו אני קרובה כל כך להבין אותו, ואז מגלה מחדש כמה בעצם אנחנו רחוקים…" קולה של לילי נשמע עצוב, כולם שותקים. אני מחכה קצת ואז דופק בדלת, אסור שהם ידעו ששמעתי את זה. "מי זה יכול להיות, בשעה כל כך מאוחרת…" לא נראה שמישהו מעלה בדעתו שאני אחזור מהר כל כך, מונה פותחת את הדלת, פניה הם מסכה של הפתעה שמחה ובלבול. אני מרכין את ראשי, מושפל. "אני ממש מצטער…" הקול שלי יציב במידה מפחידה, מונה עדיין בשוק. "זה בסדר… בוא תיכנס…" היא נשמעת טובת לב, אבל לא באמת נראה לי שאני האדם שהיא הכי רוצה בבית שלה כרגע. אני צועד פנימה בהיסוס. לא מביט לאף אחד בעיניים, אצל הזאבים זו מחווה של כניעה. "אריק…" לילי אומרת בקול חלש וזהיר, "תראה אנחנו… אם…" בוב מגמגם, באותו קול הססני, כאילו הם מפחדים שאם הם ידברו חזק מדי אני אבהל ואברח, אבל הקול הזה רק מלחיץ אותי יותר, כאילו הם רק מחכים שאני אוריד את המגננות בשביל לתפוס אותי ברשת, לילי טופחת במנחה עדינה על הספה, מזמינה אותי לשבת לידה, אבל אני מתיישב על הכורסא הגבוהה והדקה שניצבת הכי רחוק שאפשר מכולם, כמעט בין הצללים, שם אני יושב תמיד, לרוב האנשים הכורסא הזאת הייתה נראית פחות מזמינה ממיטת מסמרים, אבל אולי בשל העובדה שאני דק וגבוהה כמו מקל, ואולי בגלל שהאינסטינקט הראשוני שלי הוא לא להתבלט אני תמיד מעדיף לשבת שם. "אריק אנחנו רוצים שתדע… שאנחנו לא מאשימים אותך ב… מה שקרה. למעשה עם תרצה לדבר על זה… אנחנו מוכנים להקשיב" מונה נשמעת כאילו הם תכננו מראש מה לומר וחילקו את המשפטים בין שלושתם. אפשרות סבירה בהחלט. בוב מכחכח בגרונו. הוא עושה את זה לעיטים קרובות, במיוחד שהוא לחוץ "אנחנו מבינים שאתה…אם… יותר בוגר, מרוב בני גילך" לילי מזדקפת, כנראה תורה לדקלם משהו שהיא כתבה, אולי משהו שהיא באמת מאמינה בו. "אריק אני יודעת שאתה מרגיש שאתה כאן במאבק לבד, אבל אנחנו כאן בדיוק בשביל זה. אבל לא נוכל לעזור לך אם לא תשתף אותנו, אולי לא נוכל לעולם להבין מה אתה באמת מרגיש, אבל לפחות נוכל להקשיב. אתה יודע, אמרת לי פעם, שיש הבדל בין להקשיב לבין לשמוע. אבל אתה צריך להבין שיש הבדל בין לדבר בין לשתף. ואני מבקשת ממך, תשתף אותנו" היא מדברת בלשון רבים, אבל אני יודע שהיא מתכוונת רק לעצמה. אני יודע שכשבוב ומונה התנדבו להיות הורי אומנה הם צפו למשפחה קטנה ומאושרת, לא לילד מטורף אם בעיות שליטה בכעסים, אני משתדל שלא להפיל את כל העניין אליהם, אבל גם ללילי יש חיים, ואני לא יכול להכריח אותה להתעסק בי שהיא מנסה לחיות בעצמה, ככה שיוצא שאני שומר הכל בבטן. אז אני פשוט עושה מה שעשיתי בכל פעם עד עכשיו שמישהו הרצה לי על זה שאני יכול לשתף אנשים אחרים במה שעובר אלי. אני מהנהן בכובד ראש כאילו ההצעה שלהם משפיעה אלי ועוזרת לי מעוד, בוב ומונה נראים מרוצים, אבל לילי לא קונה את זה. ברגע שאני נעמד הברכיים שלי כמעט קורסות, ואני מבין כמה אני עייף. אני בקושי מצליח לעלות במדרגות ולהגיע לחדר לפני שאני נרדם.
בחלום שלי אני רץ ביער אם להקת זאבים, רק שאני לא בן אדם.
אני אחד מהלקה