survive part 1

אני יושב בדירה הצפופה שלנו, נאנח בכבדות ומביט לצדדים. מקווה שהמציאות תשתנה יום אחד, שאותן הקירות הנגועות בחלודה כבר שנים יהפכו לקירות לבנים. שהרהיטים הבודדים שיכולנו להרשות לעצמנו יתחלפו ברהיטים חדשים. מאז ומתמיד אני חי את החיים שלי באופן הישרדותי, נלחם על כל דבר עד השקל האחרון, בידיעה שאוכל בעזרתו לתמוך במצב הכלכלי במשפחה שלנו.
אנחנו משפחה קטנה, אני אימא שלי ואחותי הקטנה. מגיל קטן אני זוכר את עצמי מנסה להדחיק ולהתנהג בצורה שלא תסגיר את המצב הכלכלי שלנו. לא רציתי שידעו, ויותר מזה, לא רציתי לראות את הרחמים של כולם, לא מהילדים בגן ולא מהילדים בבית הספר. כשאני מסתכל על אימא שלי אני מחייך, אבל חיוך עצוב. היא כל כך דואגת לנו, נלחמת עלינו, מנסה להשיג עבורנו את הכי טוב שאפשר. "זה לא מגיע לה" אני מכריז ובועט באחד הכיסאות המונחים מולי באגרסיביות.
דפיקה בדלת נשמעה "דין זאת אימא" קול קריאה חזקה העיר מבעד לדלת. פתחתי וחיבקתי אותה. "אני ממש מאחרת, הייתי צריכה להתחיל לנקות את הבניין ממול כבר לפני עשר דקות" היא הודיעה בעודה מתנשמת בכבדות ומנקה את טיפות הזיעה שהציצו במצחה. "אתה תכין צהריים לך ולאחותך?" היא שאלה, שאלה שכמובן מובנת מאליה עבורה, היא הניחה את השקיות שהיו קשורות לזרועות ידיה ובמהירות יצאה מן הבית, לעבודה הבאה שלה.
הבטתי בשקיות שהיו מונחות על הרצפה, והוצאתי מהן מעט ירקות ושקית קטנה של פסטה, אריאל צריכה לחזור עוד כמה דקות והכל צריך להיות מוכן. אני ממלא את הסיר הישן והחלוד במעט מים ומדליק את הגז, הוספתי בזהירות את מקלות הפסטה הדקיקות ושפכתי אותן אל הסיר.
"דין" קראה אריאל כשפתחתי לה את הדלת ונכנסה בחיוך, "מה יש לאכול?" מיד שאלה. הצבעתי על הסיר שעמד על הגז, "כמו תמיד" היא צחקה, "זה בסדר התרגלתי". בלעתי את הרוק, כל כך רציתי לשמח אותה. כל כך רציתי שיום אחד כשהיא תחזור מבית הספר רעבה ועייפה יהיה לה שפע של אוכל מונח על גבי השולחן והיא תוכל לאכול מכל אחד מהמטעמים, לבחור.
ערכתי בזריזות את השולחן והגשתי לה מנה, "איך היה בלימודים?" פיתחתי שיחה. היא הרימה אליי מבט והנהנה בעודה לועסת את הביס בפיה, "כרגיל" פלטה. "היה לך מבחן היום לא?" כיווצתי את מצחי. היא לא הגיבה, רק הנהנה שוב, הפעם להסכמה, בלי לפרט יותר מידי. "נו" ניסיתי להוציא ממנה מידע.
"לא הצלחתי" אמרה באדישות ולא הביטה בי הפעם. נאנחתי בכעס "אריאל דיברנו על זה, את חייבת להשקיע יותר, את רוצה שיהיה לך מקצוע טוב בעתיד נכון?" השאלה הזו היא שאלה רטורית.
"דין די" היא התנפלה "אתה לא אבא שלי, איך אני יכולה להשקיע יותר אפילו שולחן כתיבה כמו שצריך אין לי!" היא קראה בכעס וקמה מן השולחן, מפנה את הצלחת שלה לכיור בחוסר רצון.
את צודקת אריאל, אין לך מושג כמה את צודקת. "אם את לא רוצה להגיע למצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, כדאי שתעשי שינוי" הכרזתי. היא הסתובבה אליי וגלגלה את ענייה, "מה שתגיד דין, מה שתגיד". היא מלמלה בלחש ונכנסה לאחד החדרים הפנויים.
לא היה לי כוח להישאר בבית, הייתי חייב לצאת להתאוורר קצת. אחרי שעברתי כמה בניינים הבחנתי בכמה רהיטים ישנים שאחד מהשכנים הקרובים בטח השאיר, הם החליטו שאותם רהיטים 'עשו את שלהם', אבל מבחינתי? הם היו במצב מצוין. חיוך קטן עלה על פניי, אני אעשה הפתעה לאריאל, אני אביא לה שולחן כמו שהיא כל כך רצתה ואולי ככה היא תחליט להשקיע יותר.
שתי כפות ידיי כבר הונחו על אותו שולחן כתיבה, הוא היה בצבע לבן עם כמה שפשופים קלים ושריטות בודדות. "כמעט ולא שמים לב" החלטתי והתחלתי לסחוב את השולחן לכיוון הבית. לפתע הבחנתי בחבורת בנים מולי מביטה בי וצחקוקים קלים נשמעו. הם תלחששו אחד עם השני ואחד מהם אף צעק "מקבץ נדבות, רוצה שקל אולי?" הלב שלי התכווץ, שוב. אימא לימדה אותי להתעלם, לימדה אותי לא לענות לאנשים האלו שחושבים שיותר טובים ממני. החלטתי להתעלם ולהמשיך בדרכי עם השולחן, אבל זה לא גרם להם להפסיק, ההפך.
"השולחן הזה ישן לגמרי!" אותו אחד קרא, תזרוק אותו לזבל ביחד איתך" השני השלים אותו וקריאות בוז הגיעו לאוזניי. ניסיתי להרגיע את עצמי, להגיד שזה לא שווה את זה. "אתה והמשפחה המסכנה שלך, אוספים גרוטאות מהרחוב". שוב הוא פלט. הם התקרבו אליי, עד לכאן, הם לא ידברו על המשפחה שלי, תוך שניות בודדות מצאתי את עצמי רב מכות עם חבורת בנים שאני לא מכיר. "מישהו כאן עצבני" הוא זרק בבוז.
לא ריחמתי עליו, אם יש דבר שאני טוב בו הוא ללכת מכות. ככה זה שאתה שורד בחברה, אני קורא לזה צורך בסיסי להישרדות. אגרופו הכה את בטני, כיווצתי את ידי ובין רגע הוא זעק מכאבים "ילד רחוב" חבריו מיהרו לעזור לו וקיללו אותי.
"מה קורה כאן?" נערה שחומת שיער ודקיקה מיהרה להגיע. "מה עשית?" היא פנתה לבחור שרבתי איתו, הוא לא היה במצב שיכל לענות והיא מיד הביטה בי. פניה היו עדינות, אף קטן וסולד ועניים ירוקות הביטו בי במבט מבוהל.
"הטמבל הזה התחיל להרביץ לשון" פלט אחד הילדים. היא הסתובבה אליו ומיד החזירה את מבטה אליי "זה נכון?" היא ביררה, ניגבתי את מצחי "תשאלי את החבר שלך" סיננתי לעברה והתחלתי ללכת לכיוון הבית, בעודי סוחב את השולחן. הרגשתי את המבט שלה ממשיך להביט בי גם אחרי שהלכתי, שנאתי את הבנות האלו, שמסתובבות עם חבורות בנים כאלו, "עוד אחת" פלטתי לעצמי והמשכתי בדרכי.