הלוואי שהיא תמות חלק 1

מבוסס על סיפור אמיתי.

שלום, אני דן אם אתם רגישים מדי סגרו מיד את את היומן שלי.

הקדמה קצרה.

כמו שהצגתי את עצמי כבר קוראים לי דן כהן בן 13. אני גר במושב בדרום. סליחה גרתי במושב בדרום. עוד לא התרגלתי לעובדה שאתמול עברנו לבית חדש. זה פעם ראשונה שאנחנו בונים בית. אנחנו גרים בישוב חדש שרק אנחנו ועוד משפחה גרים פה בינתיים. אני כבר מתגעגע למושב.

יום חמישי. 12:00

אחרי כמעט חודש של שעמום לבד בישוב החדש שעברנו אילו. פשוט לא תאמינו. היום הוסיפו אותי לקבוצה של השכבה החדשה שלי. אני לא יכול לעזוב את הטלפון. ושחכתי לספר אני מכיר מהשכבה הזאת שני ילדים דור ורן. לפני חצי שנה ביקרתי ב "רייזר". שזה התיכון שאני הולך ללמוד בו. אז שם הכרנו. בכל מקרה אני מרגיש שהולך להיות לי פה הכי טוב שבעולם.

יום חמישי 19:00

שכב"ז

שחר: מי בא ליונה

את/ה: מה זה יונה

…05678: זה פארק שנמצא אצלנו בראקון

את/ה: וכמה זמן זה מלאנדו?

שחר: הישוב החדש?

את/ה: כן

רן: 5 דקות

10 דקות מאוחר יותר:

סיפרתי לאימא שלי על הפארק יונה שבראקון זה ישוב פה ליד.

היא אמרה לי: איזה יופי באיזה שעה?.

אז עניתי לה שב 21:00

יומיים לאחר המפגש הכרתי קצת חברים אפילו הלכתי לכמה מהם הביתה.

מה שקרה ביונה ובחופש הגדול זה ממש לא מה שקרה בחודש הראשון של בית הספר. בחודש האחרון של החופש בן דוד שלי עבר גם ל "לאנדו". קוראים לו אלפי.

היום הראשון שלי ב רייזר הגיע כמה חיכיתי לו. אז נכנסתי לבית ספר שום דבר מיוחד לא קרה. ככה במשך חודש בית ספר רגיל בלי שום דבר מיוחד.
אבל אחרי חודש זה התחיל. יום אחד נכנסתי לבית ספר ולא הבנתי למה שחר לא כל כך רוצה בחברתי. אז הייתי יושב בכיתה ואם לרגע הייתי מעז לצחוק או לחייך שחר צעקה לי מה אתה מחייך.
זה שעוד לא גיליתי את הפרצוף האמיתי שלה.
ראיתי כמה כוח יש לה בשכבה הזאת. אז פתאום גם ערן גם ארי וכל הידידות שלי ירדו עלי זה הפך לחרם. אף אחד לא העז לפתוח את הפה מולה היא מלכת השכבה. אז כל יום הייתי חוזר לבית נכנס לחדר. שוכב במיטה ובוכה.
ההורים שלי לא ידעו כלום. החלטתי לספר להם. הכנתי סרטון שאני מחזיק שלטים של כול הקללות והירידות שאמרו לי. שההורים שלי ידעו זה הפך להיות הרבה יותר קל. למרות זאת נשארתי שבוע בבית.

יום שישי.

קמתי לקחתי את התיק והלכתי לבית ספר שחר החליטה שהיא עושה שיעור על סטיגמות וואוו איך שזה עצבן אותי. תוך כדי זה באתי לשאול את המורה משהו וארי שם לי רגל. לא אמרתי כלום. אבל למזלי המורה ראתה את זה. היא אמרה לו לצאת החוצה ואז הוא התחיל לצעוק יבן זונה יזבל לך תבכה שאין לך חברים. הדמעות כבר כמט נשפכו. לא! אני לא אתן להם כוח. אמרתי בלב. אחרי הדברים שארי אמר שחר צחקה.

*צלצול*

קמתי הרמתי כיסא לקחתי את התיק ויצאתי לכיוון המונית שלוקחת אותנו הביתה למזלי יש לי את בן דוד שלי. ואת הילה. יש לנו מן "חבורה" כזאת.

הגעתי הביתה וזה עוד יום שיש שהולכים לאכול קוסקוס אצל סבתא בבאר שבע. ואז חוזרים הביתה. ישנים שנת צהריים. קמים ועושים קידוש.

כמעט כל יום אני בשיחה עם היועצת על מה קורה בשכבה ואם עדיין מציקים.

לפני חופשת סוכות ביקשתי לעבור כיתה. חודש שלם אני יחד עם ההורים מנסים שיעבירו אותי כבר לכיתה אחרת.

הבטיחו לנו שאחרי סוכות יעבירו אותי לכיתה ז'2. וכך קרה נכנסתי ל ז'2 ואז..

חלק 2 בקרוב