הלם קרב – פרק 5 (סיפור משותף עם aviya)

אלהקנטי 25/11/2013 754 צפיות תגובה אחת

״זה שם סבתי למען האמת, אני לא כול כך אוהבת אותו״ אמרה לי בחיוך בזמן שהגישה לי כוס מים קרים שקוביות קרח שקופות צפות בו, חיוך קטן התפשט על פניי, הסיבה לא הייתה ברורה לי כל כך.
״וזה בטח לא מעניין אותך״ היא חייכה בהתנצלות לאחר רגע והתיישבה בחזרה על הכסא שמולי.
״זה דווקא כן״ מצאתי את עצמי אומר לה, היא שוב חייכה בהתנצלות, עינייה הכחולות לא פגשו במבטי, רק חיכיתי להביט ישירות לעינייה.
״אז שון מקווי, אתה חייל?״ שאלה אותי ולגמה מכוס מים שאחוזה בידה, נזכרתי בערב בו עזרתי לה עם הכד השבור, הייתי לבוש במדים של צבא ארצות הברית, כמו סימן בולט, כאילו המילה ׳רוצח׳ חרוטה לי על המצח.
״כן, יצאתי לחופשת החגים ומיד אחרי חג המולד אני חוזר לאפגניסטן״ אני בקושי מצליח לבלוע את הרוק העומד בגרון שלי, רק המחשבה על כך שאני הולך לחזור אל שדה הקרב, אל הגיהינום, מרתיע אותי.
״מה את עושה בחייך?״ שיניתי מהר את הנושא לפני שהדמעות הבוגדנות יזרמו על לחיי, לפני שתספיק לומר משהו ולפתוח בנושא הזה שיחה, שיחה שתחזיר אותה אחורה בזמן, אל שדה הקרב הארור העקוב מדם.
״אני ציירת״ היא מחייכת, סוף סוף חיוך לא נבוך עולה על פנייה, חיוך מאושר החושף טור שיניים לבנות וישרות.
שקט מביך משתרר בנינו, אף אחד מאיתנו לא מוציא מילה, השקט מחריש את אוזניי.
״אפשר אולי לראות?״ אני אוגר את האומץ ושואל אותה לאחר שנייה, שובר את השקט המביך השולט עלינו, היא מיד מהנהת בחיוך וקמה מליד השולחן.
קמתי אחריה, עוקב אחר צעדייה אל מוסך בצדדי הבית הקטן.
חדר מלא בציורים, בדים, צבעים, הייתי המום, המום מכול יצירת אומנות שלה.
״מי זה?״ שאלתי אותה, נעצר ליד קנבס גדול ולבן ועליו בעיפרון פחם שחור משורטט גבר נאה.
חיוכה ירד, באיזה שהיא נקודה הלב שלי נפגע, ״זה אחי הקטן״ אמרה במלמול רועד, אפשר היה לראות את הרוק שהיא בלעה יורד באיטיות במורד גרונה, ובמהירות היא פורצת בבכי מר.
עמדתי לצידה, אין לי מושג מה להגיד, איך לנחם, איך לפנות אליה בכלל שהיא בוכה בכי תמרורים ומתיישבת על כסא עץ חום כהה וישן.
״אני מצטערת״ מלמלה חרישית ונגבה את הדמעות שהכתימו את לחייה, ״מצטערת״ שוב מלמלה.
״זה בסדר״ אני מלמל אליה בהבנה, מחייך חיוך קטן ומנחם, ״הוא מת?״ שאלתי בהיסוס, פנייה חיוורות יותר ממקודם.
״חייל, כמוך״ היא כמעט לוחשת, ושוב זה כואב לי בלב.
עוד חייל נקטף טרם זמנו, עוד מוות של חייל, עוד דם…
ושוב אני חוזר אחורה אל הזמנים בשטח, היריות, הפיצוצים, מייקי החבר הכי טוב שלי שמת בין ידיי, הכול מכאיב לי בלב כל כך, כמו קליעים של רובה, אחד אחרי השני, עוד פגיעה, ועוד פציעה.
והדם ממשיך להכתים את המדים.


תגובות (1)

תמשיכי!

25/11/2013 10:02
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך